זה לכאורה לא קשור למלחמה, אבל זה רגע קטן שתפס אותי, בתוך כל אירועי הימים האלה: העיניים של שלומי כהן היו אדומות מדמעות בשבת בבוקר. אני מכירה אותו כצלם צעיר ונמרץ. מאז תחילת המלחמה הוא מתלווה אל שי גראוכר ואל ארגון החסד "ביחד ננצח" במקומות הכי קשים: הלוויות, ניחומי אבלים, מחלקות שיקום של פצועים וקטועי גפיים. תמיד הוא מחפש את הזווית הנכונה, כדי לתפוס הכול דרך עדשת המצלמה.
בשבת בבוקר היינו בברית לבנו של ידידיה אליהו הי"ד, שנפל בעזה לפני ארבעה חודשים. הנשמה של האבא עלתה השמיימה, והנשמה של הבן שלו ירדה לעולם הזה, ונכנסה בבריתו של אברהם אבינו, ברית של נצח.
גם שלומי היה שם, במעמד המרגש, אבל בגלל קדושת השבת, הפעם הוא לא החזיק בידיו מצלמה. לראשונה, הוא חווה את האירוע ולא תיעד אותו. לדבריו, זו גם הפעם הראשונה שבה הוא בכה.
שנזכה לחוות דברים באמת, ובעיקר – שנחווה בעזרת השם רק שמחות ובשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
