מאז ומתמיד חלמת להיות סטנדאפיסטית?
"תמיד חלמתי להיות שחקנית אבל בכיוון דרמה והרבה פחות קומדיה. סטנדאפ לא היה בכיוון בכלל. לא ידעתי שאני נחשבת טיפוס הומוריסטי. החלום הגדול שלי היה להיות שחקנית וזמרת בסדר גודל בינלאומי. זה מה שהביא אותי בגיל צעיר לנסוע לניו יורק וללמוד שם משחק ושירה".
"טוב, זו שאלה מצחיקה. כי אמנם זה מתבקש להגיד מיד "בזכות ד' יתברך" נכון ? אבל האמת היא שבמקרה שלי זה ממש ממש ממש כך. אחרי שחזרתי בתשובה, לא חשבתי שאני הולכת בכיוון של במה חרדית. בכלל לא דמיינתי שישי כזה דבר. אף על פי שחלום הבמה לא זז מתוכי גם אחרי החזרה בתשובה, עולם הבמה החרדי היה נראה לי לא שייך. "מה כבר אפשר לעשות בו ?" שאלתי את עצמי. היה לי יותר חשוב לבנות את עולמי הרוחני ואת הבית שלי. לא רציתי להכניס שום דבר שקשור לעבר שלי. תחום המשחק והבמה בכלל היה לא רייח של פעם. פחדתי ממנו. למרות שלא הפסקתי לרצות בו.
את ההצלחה החרדית אני זוקפת לארגון איילת השחר בו עבדתי. פרוייקט "חברותא" היה הפרויקט בו הכרתי את חברתי ושותפתי עד היום – ביילי דויטש. שם הצלחנו ביילי ואני להציחק את כל החברה באופן קבוע עד שאמרו לנו "אתן ממש חייבות לעשות עם זה משהו" וכך הכל התחיל. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכות. היה לי רגוע שהשותפה שלי היא חרדית מבית ותוכל למתן את כל מה שאני רציתי להכניס. "ועדת הביקורת" שלנו היו חברותינו מאיילת השחר, הן היו העוודה המקצועית, הועדה הרוחנית וועדת הביקורת לענייני הומור (מצחיק או לא מצחיק ??).
את המופע הראשון עשינו לארגון איילת השחר ולמתנדבות שלו. והשאר היסטוריה. ביילי ואני כתבנו עד היום מופעים מצליחים מאוד ב"ה. לי באופ אישי יש מופע הומור מדהים עם סיפור חיי ועוד מופע סטנדאפ מצליח מאוד לנשים ובימים אלה אני עובדת על מופע חדש…"
יש הבדל בין מי שאת לאור הזרקורים לבין מאחורי הקלעים?
"חחח…. שאלה כל כך נפוצה. כל כך הרבה נשים מגיעות אלי מאחורי הקלעים לשאול אותי "תגידי…. תמיד את ככה שמחה? גם בבית את ככה שמחה"? שאלה משעשעת ואם זאת מאוד עצובה. משום שדרכה אני קולטת כמה השמחה הפכה להיות מצרך נדיר בימים אלה.
"התשובה היא 'כן ולא'. כן, אני טיפוס הומוריסטי בחיי הפרטיים. זו מתנת שמיים. כל סטנדפיסט הוא כזה. מצד שני, אני דרמתית לשני הכיוונים. אתן לא רוצות להיות לידי כשאני עצבנית. כשאני מדוכאת – הכל שחור. הקיצוניות היא לכל הכיוונים, רק אנשים משוגעים הם אנשים שצוחקים כל הזמן. אין דבר כזה. אבל ללא ספק אני טיפוס אופטימי ושמח".
אז את מרגישה שאת ממלאה שליחות בעבודה שלך?
"שליחות? אם פעם הרגשתי שאני משמחת נשים, היום אני מרגישה שאני מנשימה נשים. בזמן כתיבת שורות אלה אני רוצה לספר לך שאתמול היתה לי הופעה שלאחריה הגיעו אלי נשים מאחורי הקלעים וסיפרו לי: "מאירה, את יודעת שהגעתי לכאן עם אחותי. היא התבשרה היום שיש לה את המחלה ל"ע והיא לא וויתרה. היא הגיעה לכאן וכל מילה שאמרה נגעה בה בול! את לא מבינה מה עשית לה.
"נשים מספרות לי שנתתי להן כח להמשיך, שאין לי מושג מה שאני עושה. זכיתי לשמח נשים שהיו ברגעים האחרונים של חייהן, אני זוכה לשמח חולות, אלמנות, יתומות, קשישות וכל בחורה ואישה מעמך בית ישראל. אני מודה כל הזמן לד' על הזכות הגדולה והעצומה הזאת שניתנה לי, כנראה הייתי בעייתית ביותר בגלגול הקודם ואני כאן בפקידי כדי שאוכל לתקן בגדול…
שתפי מהשטח סיפור של סיעתא דשמיא.
מלא. המון המון סיפורים. בדיוק לאחרונה ביילי ואני נזכרנו אייך היינו נוסעות בלי וויז ובלי מפה ומגיעות לכל אולם בארץ. אייך היינו חוזרות ב 2 בלילה מכביש הבקעה בגשם זלעפות ועם עיניים חצי עצומות. אייך היינו מחפשות אייך מגיעים לעמנואל ביהודה ושומרון ועושות פרסה פעם אחר פעם אחרי\ שהיינו נכנסות כמעט בטעות לאיזה כפר ערבי פלסטיני. עוד לא התחלתי בסיפורים…
זכורה לך פשלה מאחת ההופעות?
אני יכולה לכתוב ספר. שנפלנו מהבמה, שהגעתי לתוך הבמה אחרי שהאוטו נתקע עם הווסט הצהוב. שיצאתי להפסקה בזמן שביילי היתה על הבמה ולא שמתי לב שאני כמעט בלי כיסוי ראש…
אבל הקטעים הכי מצחיקים קוראים שאנחנו שוכחות טקסטים.
איך את מתזזת בחופש הגדול בין הבית להופעות והטיולים המשפחתיים?
עושה הפרדה. יש זמן של חופש ואז אני לא לוקחת הופעות, ויש זמן של עבודה. וילדים מבינים את זה. אחרי הכל, מישהו צריך לממן את החופש הזה ….
מה היעד הבא שלך? לאן את חולמת להתקדם?
וואי. יש לי המון חלומות. סרט, מופע הומור חדש, דיסק און קי, בית ספר למשחק … עוד לא בחרתי. אבל לשמח נשים זה ללא ספק שליחות שאני לא מוותרת עליה. ויש לי הרגשה שגם ד' לא מוכן שאני אוותר עליה… לשמח בת יהודיה – זה מקומי"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
