כמה מילים וכמה סוכות, וכמה קישוטים שלא אכתוב, אבנה, ואדביק, לעולם לא אצליח באמת להסביר מה הייתה עבורי, עבור כולנו, האחת והיחידה, הרבנית קניבסקי ע"ה.
ככל שעוברות השנים אני מבינה יותר.
את גדולתה, את כוח התפילות שלה, את רוממות האישיות שלה, את מאור פניה.
אבל עכשיו, כשזה שלוש עשרה שנים, משהו עמוק בתוכי שהתבשל כבר זמן רב, משהו שהיה בגדר 'סוגיה התלויה באוויר', הבשיל.
זה קרה כתוצאה משאלה אחת, ששואלים אותי כבר שנים.
ובאמת של האמת? לא ידעתי לענות עליה.
בחודשים האחרונים, התחלתי להקיף את השאלה באופציות לתשובה. כשאת מתעניינת במשהו, ד' שולח לך מידע, מפני שאת פתוחה לקשב. מפני שהכנת לך כלי.
כך הגיעה אליי שמחת תובנה של חג.
בדיוק כמו ברגע הזה שמרגישים שהייה בחיבוק מאלוקים.
השאלה שאני נשאלת כבר שנים היא "איך בעלך חזר בתשובה?"
כי על עצמי לספר ידעתי, אבל עליו? עליו היו לי תירוצים והתחמקויות.
בחופשה האחרונה ישבנו בנחת עם משפחה נפלאה שהכרנו לא מזמן. אמא, אבא, ילדים. אנשים מאוד דומים לנו. בסגנון המחשבה, בתפיסת העולם. זה היה נעים לראות איך גם באמצע החיים הקב"ה שולח חברים.
האבא של המשפחה הזו שאל מהלב את בעלי,
"אבל איך אתה, איך חזרת בתשובה?"
אני, שמעתי מהצד את השאלה, ושתקתי. לא שזו אחת התכונות החזקות שבי, לשתוק, אבל גם אותי סקרנה התשובה, מה בעלי יענה לו?
זהו. מאז אותו 'בין הזמנים', הדלקתי פרוז'קטור בוגר יותר על אזור השאלה הזו, ואולי בעיקר על התשובה.
תהליכי חזרה בתשובה הם מהלכים חרישיים המתרחשים בנפש פנימה. כשמישהו עונה ברגע של עומק מחשבתי על תהליכי עצמו, זהו רגע דק, רגע קדוש. בטח אם אתה בחופשה ושום טלפון חיצוני לא מטריד אותך.
אתה יכול לענות לעצמך, בכנות.
איך בעלי חזר בתשובה? אובייקטיבית אני יודעת שזה קרה כי משהו בתוכו איפשר, העיז, לפתוח פתח. הפתח המפורסם ההוא, הפתח ההוא כמו שחודה של המחט ההיא.
בגלל שכל מקורותינו קודש של אמת הם, ובגלל שיש קורלציה בין כל חלקי מילות הקודש, הרי שאם החלק הראשון של המשפט נכון, נכונה גם משמעות המשכו.
אם בעלי הסכים לפתוח פתח, בורא עולם הכניס דרכו, עולם ומלאו.
זה בטוח. ובכל זאת:
הרבנית ע"ה לימדה אותי בין שאר הדברים, משהו חשוב ובסיסי.
מתנה שהיא העניקה לי, מתנה הקשורה ליסודות הבית היהודי.
אין לי באמת איך להחזיר לה, שיהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה.
כשבעל בא הביתה, או כשהוא בדרך ותיכף יכנס, עוברת בו מחשבה. גם אם הוא לא ממש מודע לה.
"נעים לי לבוא הביתה? או לא נעים לי לבוא הביתה. מה אני אפגוש שם בין קירות מבצרי? אישה מאירת עיניים? עבודות של בית שהיא תפיל עליי? תלונות על חייה? טענות על תפקודי שלי? מה יהיה שם ה'שלום הראשון'".
זה שקובע את אווירת ההמשך.
האם לבוא הביתה נתפס אצלו כעונש או כמתנה? אגב עלינו, הבנות, אפשר לכתוב אותו הדבר. היום אנחנו עוסקות בהם.
זה עמוק. מה היא משמעות 'הבית' שבניתם יחד בשביל כל אחד ואחת מכם.
זה הבסיס.
אבל עכשיו בואו נלך יחד אל מקום הבית האמיתי:
מקום הנשמה היהודית.
מקום השקט הפנימי.
המקום ממנו כולנו יצאנו ולשם כולנו מבקשים לחזור.
מקום עולם התורה, שאליה כל חילוני יכול לגשת אם רק יהיה לו אומץ, אם רק יוסר שם מחסום הפחד מהיהדות. אם בעלי הצפון תל אביבי יכול, כולם יכולים.
"אם בעלך", הסבירה לי הרבנית, "אם בעלך יראה", (זה כמובן ציטוט שמגיע מזיכרוני הרגשי, מילים חזקות שהרבנית נטעה בי כעקרונות ברזל של אישה יהודיה), "אם בעלך יראה, שהתורה והמצוות שגילית עושים אותך אישה שמחה, הוא ירצה גם להיות חלק מעולם התורה הזה, מהחיים שלך, מהטוב שאת מגיעה אליו דרך התורה.
אבל אם התורה תהיה מקור של תלונות ועצבות, תנאים, ומתי כבר תבין, הוא לא ירצה לבוא. התורה צריכה להיות משהו שמביא שמחה".
שאלתי אותו השבוע, בנקודת הקליטה שלנו ליד השיש במטבח, "אז מה באמת החזיר אותך בתשובה?"
"את שידרת לי, שזה הדבר הכי טוב בעולם, שאת מאושרת מזה, שזה דבר בריא, שעושה לבית שלנו טוב, שעושה אותך אמא נהדרת לילדים שלנו. גרמת לי לרצות להתעניין, להיות חלק מהדבר הזה. גם אם בהתחלה זה היה רק בשבילך, גם אם בהתחלה לא התעניינתי בתחום, בוודאות ראיתי עם איזה חיוך ואור את חוזרת משיעורי תורה, כמה הדברים שאת לומדת עושים לי אישה שמחה".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
