דף הבית » מגזין » כתבות מגזין » ברוכים השבות והשבים: "אנשים חושבים שאם הוא ברשימה, אז הוא חוזר מחר" | ריקי סיטון בראיון מצמרר עם אימהות חטופים

ברוכים השבות והשבים: "אנשים חושבים שאם הוא ברשימה, אז הוא חוזר מחר" | ריקי סיטון בראיון מצמרר עם אימהות חטופים

דיברתי עם ארבע אימהות. כולן מחכות. כולן משתוקקות לראות את יקירהם בחזרה בבית. אם הייתי מראיינת אותן מבלי להכיר אותן אישית הייתי חושבת שאני מדברת עם רבניות גדולות, מהשורה הראשונה במלכות. אבל אני מכירה אותן ודווקא בגלל זה הדברים שלהן מקבלים משנה תוקף...

כבר 471 פחות שבוע וחצי יש לי הזכות ללוות את משפחות החטופים. כבר 471 יום של רכבת הרים רגשית שכולנו חווים כשרק חושבים מה עובר על המשפחות.
היום, הוא יום היסטורי במלחמה הזו, היום שוחררו 3 חטופות ראשונות בפעימה הראשונה של העסקה הנוכחית. הלב מתפוצץ מהתרגשות. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הרגשות הסותרים האלה שמשתוללים בו זמנית. ממש תחושה של "וגילו ברעדה" אושר עצום על כל שחרור ודאגה אמיתית לכל מי שנשאר מאחור.
בנוסף על כל הקשיים שמזמנת הסיטואציה הנוראית של השבי, הקושי של רשימות חלקיות הוא נורא. דיברתי עם ארבע אימהות. כולן מחכות. כולן משתוקקות לראות את יקירהם בחזרה בבית.
אם הייתי מראיינת אותן מבלי להכיר אותן אישית הייתי חושבת שאני מדברת עם רבניות גדולות, מהשורה הראשונה במלכות. אבל אני מכירה אותן ודווקא בגלל זה הדברים שלהן מקבלים משנה תוקף.
לנה, אמא של סשה, היא בכלל קיבוצניקית שאפילו לא הדליקה נרות שבת עד שחזרה מהשבי, היום היא ראש וראשונה לכל דבר שבקדושה.
מירב, אמא של אגם, התחילה לשמור שבת רק לפני כשנתיים, היום היא מנהיגה תנועת תשובה לשובה של אגם בהיקפים חסרי תקדים.
ג'ולי שלנו, אמא של בר, בעלת תשובה מזה 14 שנים, עסוקה בעסקאות רוחניות ואחראית על מהפכה של תשובה.
וחנה, אמא של אלי ויוסי? היא בכלל תופעת טבע, תקראו מה היא אומרת, חנה היא מחייבת את המאמינים מבית.

הלוואי שנזכה לשמוח במהרה עם כולן.

לנה טרופנוב, עלתה מרוסיה לקיבוץ ניר עוז, שורדת שבי בעצמה, אמא שלה וכלתה גם הן היו בשבי וב"ה נצלו, בעלה ויטאלי נרצח והבית שלה נשרף.
אמא של סשה, בן 29, מהנדס באמזון, נחטף מהבית בקיבוץ ניר עוז, בי"ב חשון הג'יהאד האיסלמי פרסמו סרטון שלו.
סשה מופיע ברשימת ה-33.

לנה אהובה מה שלומך? איך את?
לא יודעת, כרגיל. לא יודעת. לא השתנה כלום, בינתיים. אנחנו מחכות, מתפללות ומחכות.

תגידי, את בעצמך חזרת מהשבי, את אמא שלך והכלה שלך ב"ה חזרתם אלינו בעסקה הראשונה. ובעזרת השם, סשה, הבן היחיד שלך, מופיע בפעימה הראשונה. וכולנו תקווה שהרשימות יתממשו, שהכל יתנהל כמו שצריך ושנזכה לראות אותו כאן במהרה. בינתיים, בשלב הזה של המתח הבלתי אפשרי, מה נותן לך כוח?

קודם כל אני סומכת על הקדוש ברוך הוא. אני מתעלמת מרעשי רקע, משתדלת לא לשמוע חדשות, למרות שהיום אני לא יכולה להתאפק ונכנסת בשביל לראות מי השלוש הראשונות שאמורות להשתחרר. זה מה שעוזר לי. אני ממשיכה לסמוך על ה' וזה הכל. היום, יום שבת היינו בשיעור תורה מאוד יפה. קודם כל, הלכתי בבוקר לבית כנסת, ברכו את סשה, אחר כך הלכנו לשיעור תורה, היה מאוד מעניין.
אני מאוד אוהבת את שיעורי התורה פה. יש לנו מורה מדהימה. היא הייתה בהפרשה תחלה בכיכר, ביום הולדת של סשה.

מה את מרגישה עכשיו?

אני משתדלת לא להרגיש שום דבר, לא לפתח ציפיות ולהתנהג כרגיל, מחר אני נוסעת לניר עוז כרגיל, כרגע שום דבר לא השתנה. עד שזה לא קורה, זה לא קורה.

מדובר על מסע ארוך ומטלטל. יש איזה רגע שבירה שאת ממש זוכרת?
בתחילת הדרך כשדברו על הסכם וזה לא קרה זה היה רגע קשה. ובכלל, היו כל מיני משברים קטנים כמו בתאריך השנה לשבעה לאוקטובר, התלבטתי אם ללכת או לא ללכת לקבר של ויטאלי בעלי, למשל, והחלטתי לא ללכת בלי סשה, או ביום ההולדת של סשה היה קשה לעבור את היום בלעדיו.
רגע של אופטימיות?
היו כמה רגעים של אופטימיות, בעיקר בזמן התפילות שממש הרגשתי משהו, בקבר רחל למשל היה רגע גדול או בפולין היה איזה רגע כזה שממש הרגשתי, ובתקופה הזו הפכתי להיות בת אדם שלא מרגישה בקלות, אז כשזה קורה, זה נותן אופטימיות.

אילו תגובות את מקבלת לעובדה שסשה ברשימות?
כל התגובות בדרך כלל אותו דבר: "איזה יופי, מזל טוב!" אנשים חושבים שאם הוא ברשימה, אז הוא חוזר מחר. ואני מסבירה שוב ושוב שזה תהליך ארוך, קודם כל הבנות, וזה אמור לקחת חודש וחצי, ולך תדע מה יהיה עד אז. אז הם קצת מתאכזבים כי הם חשבו שזה שהוא ברשימה זה כמו בעסקה הקודמת, היום מתפרסמת רשימה, מחר כולם בבית. אנשים לא נכנסים לפרטים.

תגידי, כמי שחזרה בעצמה מהשבי, מה היית משפרת בקליטה?
אני דיברתי עם הקצין שלי, ואמרתי, תקשיבו, מה שהיה אצלי, כשאני באתי והתחלתי לשאול מה עם סשה, מה עם ויטאלי, ואמרו לי, אנחנו לא יודעים, יגידו לך בבית חולים, זה לא צריך לקרות. כמו סשה, יש עוד כמה כאלה שהמשפחה שלהם לא לגמרי בסדר. צריך להגיד להם מיד, לא למשוך את זה. המשוחררים עוברים למתחם ראשוני, אצלנו זה היה בחצרים, אבל עכשיו אני לא יודעת איפה בונים את זה. זה מין מתחם כזה להחליף בגדים, להתקלח, בגלל שבמתחם הזה קיבלתי את הבשורה המרה, אז אצלי זה היה קצת פחות בראש לקחת בגדים, מהמתחם עוברים לבית חולים במסוק. אני רוצה לפגוש את סשה בע"ה כבר בשלב הראשוני.
יש לך מסר לאימהות שהילדים שלהם בינתיים לא ברשימה?
מה אני יכולה לומר? גם אלה שברשימה וגם אלה שלא ברשימה הם באותה סירה. כל עוד הם לא חוזרים, זה לא אומר כלום. ואנחנו נמשיך להילחם עד שכולם יחזרו בעזרת השם.

אני רוצה להגיד מסר לאימא שהבן שלה ברשימה שאני מכירה, אני כל כך אוהבת אותך ואני כל כל כך גאה בך, ואת פשוט השראה, זה מה שאני רוצה להגיד לך.

תגידי, מה עם הסידור של סשה? היא מבררת

הסידור בדרך אליך וגם תפילין לסשה.

את יודעת שאילן, הבוס של סשה שמניח כבר חצי שנה את התפילין שנתתן לו בשביל סשה שלח לי הקלטה של הבן הקטן שלו, שהבן שואל, "אבא, כשסשה חוזר, אתה תמשיך להניח תפילין?" אז אמרתי לו שהתפילין ישארו אצלו ולסשה אתן תביאו חדשות. אבל כתוב עליו סשה? לא נורא. כל החיים תדע שאתה מניח תפילין בזכות סשה… הוא לא חשב שזו עסקה לכל החיים. לא בטוח שהוא היה מסכים. אבל הוא צדיק, אין מה להגיד.

מסר לקוראות קטיפה?

אל תפסיקו להתפלל! הרשימות לא מבטיחות לנו כלום. אנחנו נשענים רק על הקב"ה.

טוב, אז מסרי ד"ש לג'ולי שתרגיש טוב ושתפסיק לעשות שטויות. אוהבת אתכן מאוד.

לנה היא אחת הנשים הכי חזקות והכי מצחיקות שפגשתי. בתוך כל הקושי היא מוצאת הומור ושמה לכולנו מראת פרופרציות לחיים. הלוואי שהיא תזכה להירפא מהשבי שלה עם שובו של סשה הביתה במהרה.

__________________________________________________________
חנה שרעבי מתל אביב. אמא של אלי ויוסי.
יוסי, בן 53, מנהל שיווק דפוס בארי, נחטף מהבית בקיבוץ בארי ונרצח בשבי, אשתו ושתי בנותיו ב"ה נצלו.
יוסי לא ברשימת ה-33.
אלי, בן 51, איש עסקים, נחטף מהבית בקיבוץ בארי, אשתו ליאן ושתי בנותיו נויה ויהל נרצחו.
אלי ברשימת ה-33.

חנה אהובה שלנו, תודה שאת מסכימה לשתף אותנו בימים הלא פשוטים האלה. ד' ישמור אותך, שני ילדים אהובים שלך מחכים לחזור מהשבי. יוסי לצערנו נרצח ואלי הלוואי חי. אלי מופיע בפעימה הראשונה ויוסי לא. תגידי, מאיפה את שואבת כוח בימים האלה?

מהקב"ה. מהאמונה. מהתפילה של כל בוקר. מהתהילים שאני קוראת כל יום. מהתקווה ומהאמונה החזקה שהקב"ה איתנו. נכון שקרה לי דבר מאוד קשה, איבדתי כלה, שני נכדות ובן, אבל זה מה שהוא רצה. אני, מי אני בכלל? אני אשאל למה ואיך?? אין לי רשות לזה אפילו.

וואו, האמונה שלך מחיייבת את כולנו. איך את מצליחה לעבור את הימים האלה?
ימים קצת מתוחים. אני קוראת תהילים, ואני אומרת להקב"ה, מה שאתה רוצה, רק מה שאתה רוצה, זה מה שיהיה. כי בעצם אני לא יודעת כלום. בזכותך הכל יהיה, האמונה שלי היא כל כך חזקה שאני לא מבקשת ממנו שום דבר, כי רק מה שהוא ירצה, יקרה, ואת זה צריך לקבל.
תקשיבי, אני מנסה לחשוב איך אני יכולה להעביר את הקול שלך אל העיתון, את העומק שבו את מדברת אמונה, זה לא דבר נורמלי.
ככה זה כל חיי, כל דבר וכל צעד, אפילו פתיחת עיניי בבוקר, אני מודה לקל בבוקר, נוטלת ידיים ומברכת על זה. שום דבר לא מובן מאליו.

נכון, אבל הציפייה שלנו היא ציפייה

תראי, אנחנו בסך הכול בני אדם. ברור שיש לנו ציפיה, אבל מי שיש לה את האמונה, זה מחזק אותה. ממש. אין כמו אמונה. תמיד הייתי עם אמונה חזקה. מבחינתי הקב"ה הוא זה שקובע מה הזמן של כל בן אדם, הוא נתן לו את הזמן שלו, הוא עשה את מה שצריך לעשות, וכנראה הגיע הזמן שלו. מי את בכלל שאני אקבע? מי אני בכלל בעולם הזה? אני קטנה קטנה קטנה מאוד. מי אני שאשאל על בורא עולם בכלל? היום אני פותחת את העיניים שלי, ואני מודה לו, אני קוראת תהלים כל יום. כל יום, אני עם התהלים, לא עוזבת וזה מה שמחזיק אותי, זהו.

היום ב"ה השתחררו לנו שלוש חטופות. מה זה גורם לך להרגיש?

אני שמחה. תאמיני לי שאני מאוד, מאוד שמחה. אני רגועה, אני שמחה, אם הוא רוצה לתת להם את החיים, הוא ייתן להם את החיים, את מבינה? זה רק הוא. רק הוא. לא טראמפ ולא אף אחד. כשאני יודעת את זה בידיעה ברורה, אני יכולה לשמוח כאילו זה הבן שלי עכשיו הגיע אליי.
אני מבקשת ממך, הקדוש ברוך הוא, תרחם על עם ישראל, רחם עלינו, חטאנו, עווינו, פשענו, סלח לנו.
שיסלח לנו, אמן.
את לא יודעת על אלי כלום, נכון?
לא, נשמה. לא יודעת כלום.
הלוואי שנשמע ממנו בשורות טובות, ניסים מעל הטבע.
אמן, לכולם, שאלוקים יאיר את הדרך לילדים האלה ויחזרו לשלום.
חנה, את זוכרת איזה רגע של שבירה במסע חוץ מתחילת הדרך?
רגע קשה? לא. אני אגיד לך למה לא קשה. כששאלו אותי איך את מחזיקה מעמד, ואת איבדת בן כזה, אני אומרת, תראו, הוא לא רק הילד שלי, הוא הילד שלו. אבל הוא גם ילד שלי, הוא נתן לי. נכון, אני ילדתי, גידלתי, אהבתי, טיפחתי וטיפלתי בו, אבל באמת הוא רק פיקדון מופלא שקיבלתי.
יוסי שלי הי"ד הוא אור שמש שהייתה מאירה לי את החיים. הוא ילד של חסד, של אדיבות, של אהבה, הוא טיפח בית הכנסת בקיבוץ בארי שנבנה עם איילת השחר, היה חשוב לו להכין לכולם את הדגים ביום שישי, ולהביא את היין, ולחלק שכולם יבואו, לדאוג לתגבור מקיבוץ עלומים הסמוך, לדאוג לכל מה שצריך בחגים. הוא היה דואג לאוכל, לבתים מסודרים לאירוח. כל כך אהב את בית הכנסת. חוץ מזה הוא היה דואג לילדים בסיכון מבאר שבע, והוא היה אוסף להם אוכל ובגדים, הוא וחבר שלו, ופעמיים בשבוע יורדים לבאר שבע, ומטפלים בילדים האלה.
ואלי שלי הוא ילד כל כך טוב, ילד ריאלי. הוא ילד של מתמטיקה, יש לו ראש טוב, הוא מדבר מעט ועושה הרבה. יש לו אדיבות לאנשים. הלוואי שיחזור אלינו בריא ושלם במהרה.

היו איזה תגובות מחלישות שקיבלת מאנשים, או משהו שגרם לך להרגיש אי נוחות? יש כל מיני תגובות מאנשים. אנשים לא יודעים איך לגשת. אבל באמת כולם טובים, וכולם עוטפים, וכולם משתתפים, יש תחושה שזו הבעיה של כלל העם פגשתי לאורך כל השנה וארבעה חודשים, רק אנשים טובים. העם שלנו עם טוב. עם מדהים. עם של אחד לשני. באמת.

איך היית מחזקת אימהות שהילדים שלהן לא ברשימה?
אמונה, אמונה. אמונה.
רק להאמין.
אמא צריכה להבין את המסר של האמונה, רק הקב"ה יכול לעזור. רק הוא. אף אחד לא.
וגם כמה שפחות להתעניין ולהקשיב לתקשורת. הם רק מחלישים.
מסר שאת רוצה לומר לנשות קטיפה?
אני חוזרת בדיוק על אותו דבר, אין לנו משהו אחר, אין לנו שום דבר, הרבנית ריקי, אין לנו, תפילות, רק תפילות, להזכיר אותם בתפילות. להרים עיניים לקדוש ברוך הוא ולבקש ולהתחנן. לבקש ממנו סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. סלח לעם הזה, סלח לנו. כנראה שאנחנו צריכים לעשות איזה תיקון בעולם הזה. פשוט להרים את העיניים ולהגיד לו: "אבא, אבא הגדול שלנו. אין לנו אבא אחר. אין לנו למי לפנות. אתה אבא שלי".

אין לי מושג מאיפה כוחות הנפש של האישה המדהימה הזו, אני שומעת ממנה את הדברים האלה לאורך כל הדרך וכרגיל היא משאירה אותי בלי מילים. הלוואי שנזכה לשמוח איתה בקרוב.

_____________________________________________________________

מירב ברגר מחולון.
אמא של אגם, בת 20, תצפיתנית, נחטפה מהמוצב.
אגם ברשימת ה-33.

מירב אהובה, מה שלומך?

אני בטוב ב"ה, ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. ההתרגשות בשמיים. בע"ה ברחמים ובגאולה שלמה, עד האחרון. הלוואי שנזכה לכל הישועות של כולם. כולם. צריך להתחזק בתפילות, לעשות כל מה שאפשר, לכנס תפילות. בכל הכוח.
אז רגע, אם אנחנו כבר מדברות, רוצה לעשות השבוע הפרשת חלה באוהל שתוקדש לאגם?

בטח! אבל צריך לבדוק שאנחנו מצליחות להביא נשים לא שומרות תורה ומצוות, שנזכה גם אותן. אם הייתי יכולה הייתי רוצה לכתוב כניסה לחילוניות בלבד. בשבוע שעבר הלכתי לקיבוץ קשוח – מחוז השמאלנים האתאיסטים, וסיימתי שם במזמור לתודה, ואמרתי להם חבר'ה, תשאלו את עצמכם מה אתם עושים בעולם? יש בורא לעולם, תהיו ראויים לזה שאמר והיה עולם. ככה הסתיימה ההרצאה. מדהימה את! אנחנו מדברות עכשיו בדיוק בזמן ששלוש חטופות אמורות לחצות את הגבול לישראל.

מה את מרגישה?
אני אגיד לך מה אני מרגישה. אני חושבת שאני צריכה הנשמה, אני רואה את המכונית של הצלב האדום נוסעת לחלץ אותן. כל עזה חרבה, הכל הריסות ואני רואה בעיניים נס גלוי. אני רואה עכשיו את בורא העולם הכי בהתגלותו. אי אפשר להסביר כמה. אני רואה אותן בתוך כל האספסוף העזתי בדרך החוצה ואני אני ממש מדמיינת את יציאת מצרים של דורינו. זה מרגיש גאולה, ניסים מעל הטבע.

מה נותן לך כוח?
קיומו של בורא עולם. הידיעה שיש תוכנית ושאנחנו פה לעשות את רצונו. לקיים את התוכנית שלו פה ולהוריד אותה לגשמיות בפועל.

רגע של שבירה במסע?
רגע קשה מאוד היה היום שבו 6 חטופים נמצאו ללא רוח חיים אחרי ששרדו 11 חודשים בשבי ואז נרצחו, זה ממש שבר לי את הלב, וגם כשחמאס פרסמו מידע על דניאלה גלבוע היה לי ממש קשה. היא גם תצפיתנית כמו אגם שלי וזה מרגיש כמו חלק ממשפחה גרעינית. אני ממש מתפללת שנזכה לראות גם אותה בריאה ושלמה.
כל מקרה כזה גם מצער מאוד בשביל המשפחות וגם מעלה חשש מיידי לחיים הנזילים של אגם שם והבנה מחודשת שהיא בסכנת חיים.

רגע של אופטימיות במסע?

אני שומרת על אופטימיות לאורך כל הדרך, מהיום שהיא נחטפה אני רואה מולי את התמונה שלה חוזרת וזה נותן לי כוח. וכמובן יום כמו היום שבו מתחיל תהליך ניסי של חזרה הוא רגע משמח מאוד.

מסר לאימהות שהילדים שלהם לא ברשימה?
הארץ לא תשקוט ואנחנו לא נשקוט עד האחרון החטופים בבית. אני שולחת להם מסר של להיות רגועים, כי כולם ישובו. לא יכול להיות אחרת. יש לנו עם של גיבורי על שהיה במסירות נפש בשנה ורבע האחרונות וחיזוקים וזכויות בהיקפים שאי אפשר לתאר בכלל. בע"ה יהיו לזה פרות.
מסר לקוראות קטיפה?
תתפללו. חייבים להוסיף ולהתחזק בתפילות. שבורא עולם לא יעזוב אותנו לרגע. אנחנו כל כך צריכים עכשיו סייעתא דשמיא ותפילות, זה שכתוב אגם ברשימה, זה לא מספיק, אנחנו צריכים תפילות בכל הכוח. חד משמעי. תפילות על כולם ועל הכל, ולדעת שיש בורא לעולם שמנהל את זה והוא רק מחכה לנו, שנכיר בקיומו.

מירב אהובה אני שולחת לך בינתיים חיבוק ענק, הלב מתרגש איתך ברמות שאי אפשר בכלל להסביר והלוואי הלוואי כשיתפרסם הגיליון הזה נזכה כבר לראות את אגם בבית בע"ה.

_______________________________________________________

ג'ולי קופרשטיין מחולון, אמא של בר, בן 22, נחטף כסגן קב"ב מהנובה בזמן שהציל חיים.
בר לא ברשימת ה-33.

ג'ולי יקרה, אותך ואת בר מכירות היטב כל קוראות קטיפה. אנחנו לומדות ממך לאורך כל הדרך איך מחזיקים ומתחזקים באמונה. איך את מרגישה מול השחרורים כשבר לא ברשימה?
ברוך מתיר אסורים! אין נס יותר גדול מזה, לראות אותן כאן. בכיתי מהתרגשות. זה מרגש לחשוב על הבנות שחוזרות, הן לא יכולות להישאר שם אפילו עוד דקה. כל יהודיה שחוזרת הביתה היא עולם. מייחלת ומצפה שכולם יחזרו. אני שמחה ממש, וביחד עם זה רואה את התמונות ולא יכולה שלא לחשוב איך זה יראה כשבר שלנו יחזור. מתפללת בכל הכוח שנזכה לראות את כולם בבית. זו טלטלה רגשית אמיתית. ועם כל הקושי אני לא דואגת, אני מרגישה שגם בר בע"ה יחזור הביתה.

מה נותן לך כוח?
האמונה משאירה אותי שפויה.
עשיה, עשיה, עשיה – כבר שנה ורבע שאני עסוקה מהבוקר עד הערב בעסקאות רוחניות יחד עם ריקי מ'איילת השחר'. זה מחזיק אותי עם הראש מעל המים.
וגם החשיבה על המשפחה המורחבת החדשה שלי שזוכה לשמוח.
ועם ישראל – אתן הקוראות המופלאות שלוקחות חלק, שולחות מיילים מחזקים ומיזמים מדהימים. השבוע למשל שלחה מישהי מייל שהיא הדביקה על בר המים בבית שלה מדבקה שמזכירה לברך שהכל – – כבר חוזר – ברכות שהכל לשלום ולהשבת כל החטופים ובכללם בר אברהם בן ג'וליה. זה מיזם כל כך פשוט לעשיה ומזכה בעוד כל כך הרבה זכויות.
את הרגעים שלך אנחנו מכירות ומוקירות. אז נלך ישירות למסר לאימהות שנמצאות באותו סטטוס כמוך – מה יש לך לומר לאימהות השווים?

בורא עולם אוהב אותנו ועושה הכל באהבה ולטובתינו.
הוא מנהל את העולם, ואצלו אין מגבלה של רשימות או של פעימות. החזקנו מעמד כל כך הרבה זמן, עוד קצת בע"ה תהיה ישועה. הרגע הזה הוא הכי קרוב מאי פעם לחזרתם. ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
מסר לקוראות קטיפה?
אל. תפסיקו. להתפלל.
לא עוצרים. עד שכולם חוזרים.
וממש אשמח לשותפות במיזם התפילין שלנו.

רצף השיחות עם האימהות המדהימות נותן לי מלא כוח. האמונה המוחשית שלהן בתוך התמודדות כל כך מורכבת של אי וודאות מציבה מולנו מראה של ציפיה לגאולה. מזכירה לנו איך צריך לחכות למשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא.

מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן