לכל אדם ביקום יש סיפור. פנימי, עמוק,
עשוי מקרעים שונים של זמן, שחיברנו לכדי עלילה.
שנים אנחנו כותבים את סיפור חיינו מהזוויות בה התרגלנו לצפות בו.
צובעים דמויות של רעים וטובים,
לוקחים פיסקאות קטנות, מרחיבים לפרקים ארוכים,
מטשטשים רגעים גדולים, מכווצים אותם לפסיקים, זעירים.
ואולי ברגע קטן של התפכחות, נקרא אותו שוב ונשאל
האם מותר לספר אותו אחרת. האם מותר להרחיב בו מבט.
לראות את כל אותם פיסות של חיים שהושמטו מדפיו
ולספר את הסיפור שוב מחדש.
מיכל יושבת מולי, לבושה בעליונית ירוקה ישנה, אחת מבין שלוש עליוניות קבועות,
"לא הצלחתי לעשות כלום בימים האחרונים.. בעלי מוציא בבוקר את הילדים. אני ישנה עד השעה עשר, קמה מתארגנת מהר,, יוצאת לעבודה חוזרת אחרי 5 שעות וזהו אין לי כוח לשום דבר מעבר לזה.. בקושי גוררת את השעות עם הילדים, מעבירה את הערב והולכת לישון"
גם הקול שלה עייף ושקט מסרב להיטען.
אני שומעת שוב בפעם העשרים אולי מאז שהכרתי אותה עד כמה מחלת הכבד איתה היא מתמודדת כבר שנים גוזלת ממנה כל חלקה טובה.
"הלוואי והייתי יכולה לקום, לעבוד כמו כולן, להביא קצת כסף ואור הביתה" היא נאנחת.
משהו קורה לי על הכיסא ממול,
אני מרחמת, כמעט. אמפטית ולא.
ואם יש שיעור שקיבלתי בחיים, זה להקשיב. בצניעות.
הסיפור של כל אדם ביקום, הוא אש פנימית ועמוקה. קשה לנחש מה הבעיר אותה, קשה להבין אלו חוויות גרמו לה לגדול, קשה לקרר אותה במילים.
אבל אחרי מספר מכובד של פגישות, הרגשתי שאנחנו תקועות ולא מתקדמות לשום מקום. ולרגע אחד אני מנסה להבין מה קורה לי מול מיכל.
אולי תחושת התקיעות בחדר והקושי שלי להרגיש אמפתיה, הוא בדיוק מה שמיכל מרגישה כלפי עצמה. אולי זה מה שהיא מעוררת באנשים סביבה—ולכן היא צריכה עוד פעם ועוד פעם בלופ אינסופי להילחם על מקום ועל הכרה.
"מה עוד יכול היה לקרות בלי המחלה?" אני שואלת. קשובה לה פתאום יותר.
"היה לי בית. נקי, מסודר, עם ריח של כביסה, הייתי מבשלת ארוחות חמות ואופה שמרים ועוגות ואפילו מקפיאה" היא משחקת מהורהרת בפלאפון שבידה "אולי גם הייתי משקיעה בילדים ובעצמי יותר..?! "
עכשיו אני רק מקשיבה. מחזיקה יחד איתה חלומות שבורים.
" אוף" היא אומרת מעפעפת, בולעת דמעות
"יכולתי להיות כל כך אחרת"
"למה כל כך הרבה אנשים קמים והולכים ויוצרים וצוחקים והעולם מחכה להם? למה רק אני לא?"
הקול שלה רועד, כועס על העולם שלא חיכה לה, על החיים שהפנו לה גב. על גוף ונפש שבגדו בה.
היא כ"כ שברירית פתאום, והחמלה שנאבקתי לחוש, שוטפת אותי בגלים.
אני לא אומרת מילה, הוא גדול הרגע ויקר.
כעס וכאב שליחכו בתוכה שנים, פרצו פתאום החוצה, להבות.
חיכיתי לו לכעס הזה הוא חלק מהדרך אל ההשלמה.
"זה באמת כואב.. כואב ומכעיס" המילים שלי פשוטות וקטנות.
היא מתכנסת פתאום "זה בסדר" היא ממלמלת.
נבהלת מגודלה של האש, מנסה לכבות.
בפגישה הבאה מיכל משוחררת.
כאילו נכנס אוויר בריאותיה, זורם בגופה, מקליל את תנועותיה.
"היה לי שבוע הרבה יותר טוב.. ולא, זה לא בגלל הפגישה הקודמת שלנו"
היא ממהרת להזהיר שלא אקח קרדיט על אשת הטיפול שאני.
"הילדים היו רגועים.. הצלחתי לשמור על תזונה שהרופאה המליצה לי ולעשות קצת התעמלות, והיו רגעים קטנים שהייתי ממש מרוצה"
"אני שמחה. ממש" האוויר ממלא את החדר נושב גם בתוכי.
"מיכל אני רוצה להציע משהו.. תעצרי אותי כשזה לא נח בסדר?"
"בואי נשמע?"
"חודש אדר עוד רגע- זה חג תחפושות לא רק לילדים גם לנו המבוגרים. בואי ננסה ליצור תחפושת שלך בחיים ללא מחלה. זו לא תהיה רק תחפושת זו תהיה ממש דמות".
"אוקיי" היא קצת חשדנית.
"בואי נתאר לפרטי פרטים על דף מה היא לובשת, מה היא אוכלת, מה היא מעיזה".
זה לוקח זמן עד שהרעיון שלי מתיישב בתוכה, מכה שורשים, מפרה לכדי מילים,
אבל לאט לאט הוא צומח. יוצר על דף A4 ששלפתי רשימה.
ובמילים היא משרטטת אישה לבושה, מאורגנת, אפילו בגד חדש ולחיים סמוקות,
מציירת עוגה וכריך וסלט ופעם בשבוע בריכת שחיה.
והאישה בתחפושת כל בוקר קמה להוציא ילדים אל הגן, ויש לה עבודה שנעים להגיד בקול על ספסל בגינה.
בסוף היא מסיימת והדמות כ"כ מוחשית, יפה וזוהרת.
"זה רק מכאיב לי, את יודעת?" היא אומרת בקול מסתייג, כעס קטן רוקד בעיניה.
"את יודעת מיכל, כולנו מתחפשים כל היום, ולתחפושת יש תפקיד, היא שומרת עלינו מפני אחרים וגם מפנינו.
זה צורך פנימי שמאפשר לנו לספר בחוץ קצת על מי אנחנו רוצים להיות מבפנים.
תבחרי כמה דברים מתוך הדף הזה שאותם תחליטי לעשות כתחפושת אפילו רק שעה ביום.."
היא מהורהרת, בוחנת את הדף ורק בסוף אומרת
"אני אחשוב ואקח כמה דברים.."
שבוע אחר כך היא נכנסת לחדר אותה מיכל. עם פאה וחיוך ואיפור.
"זו אישה בתחפושת?" אני שואלת מופתעת.
"ככה ככה" היא מצחקקת. יש חיים בקול שלה.
"תסבירי".
"אין לך מושג מה קרה לי השבוע.. זה התחיל מהתחפושת שהכרחתי את עצמי ללבוש קצת יותר משעה ופתאום הרגשתי אחרת, לא מחופשת, לא מזויפת .. פשוט הרגשתי יותר טוב"
היא מניחה את התיק לצד הכיסא.
"וישבתי וחשבתי ופתאום הבנתי שכבר שנים אני מספרת לעצמי שהמחלה לקחה לי את האפשרות להיות מי שאני יכולה להיות.. שנים היה לי נוח לספר לעצמי שיש לי מחלה שתאפשר לי להימנע מלהתאמץ ולהיאבק על מה שאני מסוגלת להיות גם איתה". יש החמצה וכאב במילותיה.
אני מופתעת לשמוע אותה, זה מהיר. מאד.
"ואת יודעת מה הכי כאב לי לגלות השבוע?"
כל תא ותא בגוף שלי קשוב אליה.
"שנים היה לי נוח להאמין שהמחלה היא זו שעוצרת אותי. שזה לא תלוי בי, שזה לא בידיים שלי. אבל האמת? זה לא המחלה. היא הייתה תירוץ מושלם. קל לי יותר להאמין שאני מוגבלת פיזית מאשר להסתכן ולגלות שאולי אני פשוט לא מספיק טובה. עדיף לי לחשוב שהכישלון הוא חיצוני מאשר להתמודד עם האפשרות שהוא שלי. אני כל כך לא מאמינה בעצמי, כל כך לא בטוחה שאני שווה, שעדיף היה לי להימנע תחת הכותרת של המחלה.
הלב שלי מחסיר פעימה, נעמד דום.
מצדיע. לה. לאמת. לתעוזה.
ולא, לא ברגע אחד של אמת מנצחים בקרב החיים, והמלחמה על הנפש ועל סיפורה לעולם לא מסתיימת.
אבל מיכל שעומדת מולי מסתכלת עכשיו בסיפור אותו היא כתבה.
מנסה לכתוב אותו שוב. מחדש.
רות צימרמן – תרפיסטית בהבעה ויצירה
מנחת קבוצות ומדריכה | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
ראיון נדיר ומיוחד עם הרבנית רות יוסף תחי', אשת הרשל"צ והרב הראשי לישראל שליט"א
השבת של ורד, השבת של נעה – השבת שהשיבה את שלה | אפרת ברזל
מה את עונה כשמחמיאים לך? מחקר מרתק על תגובות נשים! | אפרת ברזל
בשביעי לאוקטובר, אפשר כבר לחזור? | טור בליווי השיר 'אפשר לחזור'
אל תחלמי, אני יכולה רק לחלום על שינה רצופה | חדוי גלבוע
תגובה אחת
מיוחד מאד!