מה הקשר.
מה הקשר לכתוב כותרת בלי לדעת מה הולך להיות מתחתיה. מה הקשר להתחיל משפט בלי לדעת מה הולך להיות הקצה השני שלו, ובלי רמז קלוש למשפט הבא.
יש יתרונות שרק מופרעי קשב וריכוז מקבלים, והחשיבה שמופרעת יחד איתם יוצרת קו קופצני שגם הם לא מצליחים לעקוב אחריו, וגם כשכן – זה בזיגזוג. זה מתחיל להיות מורכב כשזה נוגע לתפקוד בשטח, ובפרט בערב פסח, כשהמטלה הנוכחית מדויקת וממוסגרת לשעתיים הבאות בבוקרו של יום אופטימי: לנקות את ארונות המטבח.
איכשהו אני מתחילה ב 7:00 בערב, עם פול מרץ ומוזיקה תזזיתית. איכשהו בין לבין אני מוצאת את עצמי מטפלת בכביסה, מנשנשת 2 קרקרים שמצווה לגמור לפני הביעור, איכשהו אני מרימה כמה טלפונים חשובים יותר ופחות וב 11:00 בלילה מכריזה על ניצחון. השלב הבא זה להדביק מדבקות לבנות על כל תא ומגרה, והכיף הגדול מתחיל: מכור לאחשוורוש, מכור לווינסטון צ'רצ'יל, מכור לתות ענח' אמון ולמרי אנטואנט. אחר כך נמאס לי להחיות מתים, ואז אני סתם מאלתרת שמות כמו טראמפ, פוטין, מוחמד ומוסטפה. אין לי מושג מה קורה אחר כך, אבל ברבע ל 1:00, אור ליום המחרת שאין בו טיפה אחת של שמש וכן פלורסנט לבן ומעייף – אני מוצאת את עצמי שקועה בתוך קערה של עיסה סמיכה עד לשד אצבעותי, חדורת התלהבות של מצוות ביעור חמץ.
זה היה אמור לצאת בצק של עוגיות, בדגש על אמור. זה מתכון שהכנתי לפי הספר, ובגלל שהכמויות שם לא נכונות ואף פעם לא טרחתי לעדכן אותם – אני כבר חצי שעה מנסה להפוך את הגוש הסרבני למשהו "נליש", עד כה ללא תוצאות. ב 1:28 אני עדיין עומדת על אותו מקום. על השולחן מרוחה שלולית של שמן מהולה בקמח שנשפך מהאריזה שפתחתי (ממילא מה שנשאר ילך לשריפה), והסמרטוט איתו ניקיתי את הארונות מקודם סופג אותה ברפיסות אפטית, סחוט מעבודה.
בשלב לילה מתקדם, כשגם כוכבים אני כבר לא מצליחה לראות, העוגיות יוצאות מהתנור, שחומות באופן מחשיד. אני זוללת אחת בשכנוע פנימי מוצק שזה רק כדי לוודא שלא החלפתי שמן בחומץ ושוקולד צ'יפס במסמרים, והטעם הטפל שמתפשט לי בלשון די צפוי, אם לוקחים בחשבון את כמות הקמח שהוכפלה בלי לטפל בשאר המרכיבים ואת זמן האפיה שקיבל תוספת יתרה.
חבר'ה, לא אכפת לי שהכתר "אשת חיל" מתיישב לי על המטפחת לראשונה מזה חודשיים. לא אכפת לי שסוף כל סוף אני מכינה משהו קצת יותר משודרג מעבר לסנדוויצ'ים וארוחת צהריים. לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי כלום.
זה רק שפתאום אני נזכרת ששכחתי במהלך הנקיון את המגירה של מערכת הכלים החלבית (מכור ללאונרדו דה וינצ'י). זה רק שחוץ מהידיים שלי גם כל המטבח שנוקה לפסח מלא בכתמים דביקים, ומעבר ללכלוך ולבלאגן ולשעה – זה גם חמץ אמיתי. יש לי נקיפת מצפון שמאיימת לשלוח יד לעוגיה נוספת כדי להרגיע את עצמה, ובמקום לארגן את פני השטח אני הולכת להשכיב אותה לישון לפני שהמצב יחמיר גם את המשקל.
מוסח, מה הוא אומר? יוהו, ערב פסח עכשיו.
לקוי קשב, מה הוא אומר? נכון, לא אחזתי ראש שאם כבר להכין – אז לחמניות.
מותש, מה הוא אומר? לא נורא, לפחות היה לי משהו חם מהתנור לאכול.
ואז הוא נזכר שתכל'ס קרקרים היו הדבר היחיד שנכנס בארוחת ערב.
ואז הוא קולט שאם אין לחמניות ונגמר גם הלחם והפיתות – אז לא רק לו אין מה לאכול מחר בארוחת בוקר.
ואז הוא כבר לא מתייסר ב"מה העבודה הזאת לכם", הוא עובר להתנחם בנחמה חמה ומרה: אם אין לחם יאכלו עוגיות. (ומלכה מי שאמרה…)
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
