מנסה לחשוב איזה רכבות אני מכירה.
רכבת בגרביונים, כמה צפוי – היא הראשונה שעולה לי בראש.
אחר כך הרכבת הקלה, הרכבת כבדה, רכבת משא, רכבת קיטור, הרכבת המהירה בעולם, והרכבת שמהירה עוד יותר ממנה – רכבת המחשבות. ניסיתי לחשוב פתאום מאיפה נוצר ביטוי כזה, ואז הגעתי למסקנה שזה תיאור של מצב עייף.
המצב הזה שאת כל כך מרוטה, הבית חשוך, ואין לך בדל של כוח לקום מהכיסא עליו את איכשהו ממוקמת (מתי הגעת אליו בכלל, יש לך עוד ים של בלאגן לסדר! ). אלו רגעים שבהם נוצר חוט מ ח ש ב ו ת א י ט י , ולא ברור איך הוא נוסע – כי אין לו נהג וגם לא מסילה. בקיצור – רכבת שירדה מהפסים.
זה כבר לא משנה אם את רעבה או שבעה או צמאה או שפשוט שתית יותר מדי כוסות קפה לאותו ערב. תכל'ס, למרות שהגוף רדום המחשבות ממשיכות להתפתל בו בערנות מוזרה ומסרבות להכבות, ואז את יכולה להרכין על השולחן ראש בין שתי ידיים ולהזכר פתאום במסיבת הגמר שלך, שהתאריך שלה ממוקם מאחורי שכבות עבות של שנים, ובמיזוג היצירתי ששתל שם אי מי במלל, כך שגיבורת הסיפור שחיה בתקופת בית המקדש יצאה מבית שאן היוונית- – – לחכות בתחנת הרכבת.
ואז את מנסה לשחזר איך לא הלכת למאמנת לשאול מה היה בימים ההם מעבר לסוס ועגלה. ואז ההגיון שלך חושב שהוא נדלק, וממהר לציין שאת עצמך היית משובצת בחלקי מחזמר אחרים ונפגשת בסצנה הזו לראשונה בחזרות הגנרליות. המחשבות שלך עוברות לפשלות הנוספות שהיו שם, ואז את קמה לציוצי ציפורים ואפלה אפורה סגולה- 4:45 לפנות בוקר.
עכשיו המוח שלך קצת יותר רענן, ואת אומרת לעצמך בהארה מעורפלת: אה, ממילא לא היה שם מי שיהיה אכפת לו משיבוש היסטורי זעיר(?!) בתוך המולת החזרות האחרונות לאירוע, ואז את מתעוררת לגמרי עם טעם של לילה בלי צחצוח שיניים וצוואר תפוס, ומשחררת קיטור סמיך של הלקאה עצמית אל המטבח ואל ערימות הכילים ששום גמד לא התנדב לרחוץ במקומך אחרי שהוא סגר לך את העפעפיים. אחר כך את נוטלת ידיים והולכת להוציא סנדוויצים מהמקפיא לכמה יצורים אנושיים שדווקא כן ישנו במיטה הלילה, ויש להם נטיה לצאת ממנה הרבה לפני שהמטפלת והגננת שלהם מוותרות על עולם החלומות.
3 וחצי שעות מאוחר יותר, אחרי בוקר הפוך, שוקו שפוך ופתקי איחורים בפעם השניה להשבוע (פשוט, יום שני היום) – את יוצאת בעצמך לעבודה, מרגישה קטר ברכבת משא עם קרונות ללא התחלה וסוף. וכשאת מתיישבת באוטובוס אין בך בדל של תהיה למה, מכל הנושאים שבעולם המוח שלך בוחר להמשיך את הנסיעה מאותו מקום, ומה פשרה של התובנה המופלאה שפושטת בך שוב ומתרצת בתמימות של ילדה: בטח שלא שאלתי אף אחד על הופעת רכבת אלפי שנים לפני שמישהו המציא אותה. אם מבוגרים עושים משהו, סימן שהם צודקים, לא?
ובגלל שהיום את כבר לא בת 14, כשהקריין של אגד מבקש לבדוק שלא השארתם חפצים אחריכם – נוסעים יקרים – תחנה אחרונה, את מזדקפת בבלבול, יורדת מהדלת האחורית ובודקת מתי האוטובוס יצא מהמסוף לכיוון הנגדי ויחזיר אותך 9 תחנות מיותרות אחורה. היום את אישה בוגרת שלא יכולה להישאר לישון במקום להגיע בזמן לבית הספר, ולו רק בגלל שהיום את המורה שם, ו 37 תלמידות עליזות מתפללות עכשיו בדבקות שלא תגיעי גם לשיעור הבא.
את מנסה לנער את הראש, ולשחרר את חוט המחשבות סופית, כשהוא מתעקש לנזוף בך תובנה אחרונה בקול של מבקר שהחליט לעלות על הרכבת, ובדיוק כשהיא עוזבת את התחנה: בפעם הבאה, אל תעלי על הרכבת, פשוט תעלי למיטה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
