מגיל רך מאוד היתה לי מודעות לתזונה בריאה. זוללת חמצוצים מושבעת וחובבת כל מה שלא מברכים עליו המוציא, העץ ואדמה – דקלמתי ספרים וכתבות בריאות לשיטותיהם ודגלתי, לפחות רעיונית – בנחיצותן. אמא שלי, לשם שינוי – גם יישמה, ולאט לאט התחלתי לגלות שמלפפון זה תעסוקה מהפנטת לשיניים, ומיץ לימון ללא סוכר זה חומר גלם עסיסי לתחרות "מי מצליח לשתות בלי לעשות פרצופים".
אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודת המפנה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אוכלת ביחד עם משולש פיצה מקמח לבן ועומס שומנים – גם את הלב.
"אני מעדיף למות כמו בן אדם ולא לחיות כמו פרה" נהג שימי (אח שלי, שנתיים מתחתי) להצהיר כשראה אותי מכרסמת יחד איתה בשנות הנעורים סלרי ופטרוזיליה לתיאבון. זה לא כל כך הניא אותי מדיאטות הבריאות שכפיתי על עצמי לעיתים תכופות כמו שהניעה אותי פרוסה אחת של עוגת שמנת, ופרוסת העוגה לא מנעה ממני לשאת באוזניו הטפות נלהבות על נזקיהן של הפרוסות שהוא אכל, לציין לו ברמיזה שגם אם התפריט שלי מזכיר עשב מי שמזכיר במימדיו את מעלת הגירה זה לא אני, ולמדוד בהתרגשות כל מאה גרם שנעלמו מצג המשקל ושבו בעקשנות יומיים אחר כך, בתוספת ריבית קצוצה (ולא כי אכלתי חסה!).
כמו כל אישה אמיתית, חלבי זה התחום שמפיל אותי, וכשדאגתי כמה שנים אחר כך להעלים את קוביות השוקולד מהמזווה (אל מערכת העיכול, כמובן) וסילקתי את כל העוגות מהמקפיא (לאותו מקום), מצאתי את עצמי אוכלת יוגורט עם סילאן וטחינה גולמית. הטעם החדש היה מוצלח כל כך, שתוך מספר ימים הפכתי לצרכנית כבדה של שלוש עד ארבע גביעים ביום, ולא כי חילקתי אותן לפי הארוחות.
מישהי מתפלאה על כך שגם הקצב בו המשקל שלי עלה הכפיל את עצמו ביחס זהה? בצר לי ("ברחב לי" מתאים יותר, האמת.) פניתי לעזרתה של הדיאטנית. הכל עבר חלק בשבועיים של ההכנה לניקוי. הכל עבר רזה בשבוע של הניקוי עצמו. הכל קרס שבועיים אחר כך, כשהגעתי למסקנה שטעמו של הסלט על 13 מרכיביו לא מצדיק את ההכנה המורכבת, וגם עגבניה שקוראים לה רק עגבניה כבר לא מצליחה להיבלע לי בגרון.
"נחמי", גנחתי לתוך הטלפון, תוהה מה יהיה לה להציע מעבר לתזונה המקצועית שהיא בנתה איתי בהכוונה מדויקת. "אחרי 2 חתיכות של ברוקולי מאודה אני לא מסוגלת להמשיך". "איזה יופי", היא הגיבה בחום ובהטעמה. "אז זה יכול להיות פתרון מעולה בכל פעם שמתחשק לך להכניס משהו לפה וזה לא בזמן הארוחה". האוזניים שלי, לשמע הדברים – התלהטו בהתאמה, ואז הצעתי לה את התבשיל בתור עקירת הטוב ושיגורו אל מפתן ביתה.
"נראה לי שסיימנו להפעם", אמרתי לה מתוך ניסיון חיים עשיר שכבר חזה את הדיאטה הבאה. "היה טוב וטוב שהיה". "למה?", היא שאלה בעלבון קל וחשש כבד. "ככה", קרקרתי לה בפה מלא וקיבה ריקה. "אני מעדיפה לחיות כמו בן אדם ולא למות כמו פרה".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
