פעם פעם חשבתי ששמים הם בצבע תכלת.
פעם אחת קראתי שהם לא – הצבע המתקבל הוא תערובת של קרני אור שמשתקפות באטמוספרה.
ההסבר היה מלומד מאוד, וקנה את ליבי בעיקר משום שהוא גם לא היה מובן. תקופה ארוכה התהלכתי בתחושת חשיבות סמויה: מכל האנשים שסביבי, רק אני ידעתי ששמים הם בכלל לא בצבע תכלת. ארכה עוד תקופה ועוד כמה חוויות והפקת לקחים עד שקלטתי שגם אדום הוא לא אדום אלא אורך גל מסויים, ושיש גווני אולטרה סגול שדבורים מזהות בניגוד לעין האנושית.
באיזה שהוא שלב נהייתי עצובה.
במקום להיות בן אדם הפכתי להיות גוש חלקיקים אורגני, במקום להרגיש מרץ הייתי תחת השפעת ייצור עודף של אדרנלין, במקום להתפעם חוויתי סוגסטיה, במקום לתת מעצמי הייתי לפרט שקיים אינטגרציה סוציאלית.
המשכורת שעלתה היתה לתוצאה של אינפלציה עולמית, בגד חדש לחג היה לצורך נשי בהתחדשות כהשפעה הורמונלית, יום שטוף שמש היה לניזקי ההתחממות הגלובלית, והחור באוזון היה חלק מהחור באיזון, חור שהלך וגדל יחד עם הידע, שגם הוא הפך להיות במילון המושגים שלי – לרשת נוירונים שהתפתחה לי במוח והוסיפה עוד מכאוב.
כשעברתי דירה, במקום לעדכן כתובת לעיתון היומי – ביטלתי מנוי. במושגים העכשווים – קראתי לזה בכלל ריאקציה, והייתי מודעת עד אימה לכך שמדובר ברמזים לפוביה חדשותית.
לא יודעת מאיפה גייסתי חושים בריאים שעוד לא קיבלו תיוג מקצועי כדי להתנתק מערוץ המידע ממנו ניזונתי מאז למדתי קרוא וכתוב, שכן חוש הטעם מזמן הפך להולכה עצבית בבלוטות הלשון, חוש השמיעה היה לעיבוד גלי תדרים בעוצמות שונות, חוש הראיה היה לקרני אור שפגעו בעצמים שבשטח ונקלטו חזרה בגלגל העין, וחוש ההומור – להקצנה סנסציונית כאחד ממנגנוני ההגנה הפסיכים. אולי אלו היו שאריות לחוש השישי, הקשבה פנימית שעוד הצלחתי לתת לתחושת בטן מבלי להצמיד לה אבחנה קלינית והיגיון קר שיעלים אותה באבחת מחשבה שכלתנית.
יום למחרת קמתי לבוקר אנאלפבתי מזוקק.
השמים חזרו להיות בצבע תכלת, הרחובות הוצפו בשמש בהירה, ואני – חזרתי להיות בן אדם עם לב, רגשות, וחדוות חיים שהצלחתי למנוע מהרגל ישן לכנות כמינון גבוה של קורטיזול. תחושת החשיבות הסמויה נעלמה, ובמקום לנסות להגדיל את הראש – נתתי לעצמי להנות מזה שהוא קטן.
עזבו את העיתון היומי שכבר לא קראתי. המידע עדיין המשיך לזרום אלי מכל פינה אפשרית. זה רק אני שבחרתי בבורות של האדם הממוצע, הפשוט, והנורמלי. ולא, לא הולכת לבדוק עכשיו מה המונח המדעי למילה נורמלי, קצת באיחור הגעתי למסקנה פרימיטיבית שעדיף להישאר שפויה.
לכל המוטרדות, אחרי שבוע של תמימות מענגת חידשתי מנוי. זה לא שהפסקתי לאהוב ידע (ובואו שהוא לא הגיע מהעיתון היומי, זה ז'אנר של ספרות קצת הרבה שונה), אבל כן התחלתי לאהוב את החיים עצמם, בלי לערבב בהם תגיות מיותרות.
וחוץ מזה, שאין כמו להרים מהספר את המבט לשמים, ולמי אכפת שאינטלגנטי יותר לקרוא להם רקיע.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
