יום אחד נפגשתי עם מקק.
האמת, שהסיפור הוא לא זה שהוא הופיע במרחק של 20 ס"מ מהנעל השמאלית שלי. הסיפור הוא שהייתי באותם רגעים מוכרת בחנות בגדי בוטיק, וחוץ ממנו היו שם גם לקוחות.
הוא היה ענק, כהה ומבחיל, ויצא בביטחון מתחת לסטנד של השמלות האביביות, מתעלם בבוטות מהעובדה שכל אחת מהן כיסתה בהינף מכירה את המשכורת החודשית שלי. "אקזאקטלי אז יו סי", אישרתי בחיוך זורח ואנגלית צברית ללקוחה שבחנה בשאננות את האריג הפרחוני, ואז התיקה ממנו את מבטה ואמרה בתסכול: "אוקי, באט וואי דאז איט קאם סואו שורט?"
"ככה זה", השתתפתי במצוקתה התהומית, חומקת במהירות לקצה השני של החנות ומתפללת שהעיניים שלה יושפלו באבל כבד או יעברו לבגד הסמוך, ובשום פנים ואופן לא 112 סנטימטרים הלאה, אל הבלטה הבוהקת שלידה.
בתאי המדידה עמדו כמה בחורות אמריקאיות והתלבטו על הלוק החדש, ואני התגנבתי ביניהן אל המטבחון שבצד ושלפתי משם כוס קרטון חומה בגודל XL, מוכנה נפשית לצווחה מחרישת אוזניים שטרם הגיעה. באותה חתוליות חזרתי אל קדמת החנות, אומדת את המרחק שהצטמצם בינתיים בין העומדת להולך על שש.
"אוקי, אי ט'ינק אי'אם גואינג טו טר'י איט און" אמרה ההיא על שמלה אחרת, שני צעדים לפני הצעד המוחץ, ועכשיו כבר לא שמרתי על נימוס שירותי, ובזינוק גמיש הייתי לידה, מצמידה בדייקנות את הכוס על היצור ההמום.
"הו," היא המהמה בהתעניינות מוגבלת. "מקק?"
המומה מהשלווה הסטואית ומהעברית שהפגינה, גררתי את הכוס בזהירות אל מאחורי הדלפק, והזדקפתי בסיפוק. מפה לשם תקתקתי בקופה את השמלה הפרחונית שבסוף התברר שיש לה מכפלת, את הסט הירוק שבנות ה"סמינרי" אהבו, ואז התרוקנה החנות לכמה דקות בסיומן הגיעה רבקי, וזמנה של החלפת משמרת.
"טוב שבאת", אמרתי למסך המחשב, מעבירה את כרטיס הנוכחות ליציאה. ואז עלה ריח של סכנה באוזני, והסתובבתי בדממה אחורנית. אין כוס. יצור קטן ומבעית בירך באותו רגע -"ויהי אור". "הי", קמתי מהכסא והסתכלתי על רבקי, נמנעת מלפזול אל הכיוון המרשיע. "זרקת את הכוס לפח?"
הכוס כבר היתה חזרה בידי כשהיא גמגמגמגמה – "ל- ל- ממ-מה, ארגררוואאאאאה!" ברגע הבא היא היתה בפתח החנות, נאחזת בידית הדלת וצורחת את נשמתה. "אוקי יעלי, אני הולכת מפה. יעלי, אוקי, אני לא נשארת". "י-ע-ל-י," היא אחזה את ליבה בשתי ידיים, מתנשפת באימה. נשוא זעקותיה כבר היה מכוסה בחזרה, אבל לשם שינוי – הפעם זה לא עזר. לאחרונה היו 3 או 4 פעמים שהדלת ננעלה מעצמה בלי סיבה נראית לעין. עכשיו, בתזמון קטלני – זה קרה שוב. היא נענעה את הידית בכוח של איבוד עשתונות, ולקח לי כמה שניות לקלוט שקריטי יותר מלשים את האורח על סוגר ובריח זה לאתר את המפתח ולשחרר אותה לחופשי.
הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, אני הייתי צריכה לעזוב, ורבקי – למלא את מקומי. קור הרוח שגיליתי עד כה החליק ממני ברגע שחשבתי על המפגש האקזוטי בין סוליית הנעל הדקה שלי – לתיקן על כרעיו וכנפיו. בסלידה מוסתרת של אדם שנאלץ ליטול את תפקיד המבוגר האחראי עודדתי אותו לעלות על טישיו ופיניתי אותו אל הפח שליד התחנה הסמוכה, עודו בחיים.
למחרת היה המנעול של הדלת מתוקן, בארונית של חומרי הניקוי שכן בקבוק צהוב של K-300, ועל חלון הראווה נתלתה מודעה: דרושה מוכרת בעלת לב טוב וחזק. (שלא מפחדת מג'וקים), תנאים מעולים, קפה וכוסות קרטון ללא הגבלה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
