ערב ליל הסדר, הזדמנות נהדרת לבצע בדיקת חמיצות אישית ולשאול בכנות מרבית, עד כמה אנו מרגישות בסדר?! האם ניקית את תחושת החמיצות מחדרי הלב? את תחושות ההחמצה מחייך?
זה מעניין שחמץ, והחמצה מגיעים מאותו השורש. יש בינהם קשר של השהייה. כדי שהבצק יחמיץ הוא צריך לשהות ולתפוח. כדי שנרגיש החמצה, אנו צריכות להשהות החלטות או להתחרט עליהם, ולתת לחששות, לפחדים ולחרטה לתפוח בתוכינו עד יעבור זמן. גם אם מדובר בהחלטות קטנות ולא משמעותיות.
לא כולנו נולדנו עם יכולת טבעית לקבל החלטות, ולהיות שלמות בבחירה, ולמרבה הצער זה לא אחד מנושאי הלימוד בבית הספר. החשש שלנו הוא טבעי. החשש לפספס, לטעות ולשגות, או במילים אחרות: החשש להיות לא בסדר. החשש לא לבצע את "ההחלטה הנכונה". והנה, היהדות קוראת לליל הסדר חג החירות ויש בו איסור מוחלט על חמץ. על החמצה. ללמד אותנו שכדי שנחוש חירות פנימית, כדי שנחוש בסדר עם עצמינו, עלינו לוותר על החמץ האישי שלנו בחיים: לוותר על תחושת ההחמצה שמלווה את כל המקומות בהן לא היינו בסדר.
אז איך עושים את זה? איך אפשר להיות בסדר?!
צריך להבין את זה, אנו חיים בעידן של שפע עצום: שפע של מידע, שפע של אפשרויות, שפע של מגוון! מצד אחד זה נפלא ויש הרבה מה להודות על השפע העצום בחיינו, הוא אינו מובן מאליו! אך 'עליה וקוץ בה' השפע הזה גורם לנו, לפעמים, להתפזר, להתבלבל, להסס. לא להחליט. לרצות לטעום מהכל. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. נסי לעמוד במכולת השכונתית ולבחור לעצמך מעדן אחד לחג! איזה שפע אדיר של היצע, שגורם לנו לרצות ולבחור את הכל. לאכול את הכל. העיקר לא לפספס.
הפחד לפספס, להחמיץ הזדמנויות בעידן השפע, גורם באופן כמעט אבסורדי לפספוס של החיים עצמם. כולנו מכירים אנשים שחיים באופן קבוע במציאות דמיונית של "אילו הייתי עושה אחרת" במקום לחיות בהווה הנוכחי ולהנות מהבחירה שלהם עצמם. לא משנה עם מדובר בבחירת מוצרי בסיס בסופר השכונתי, איזה בגד ללבוש מהארון, לאיזה חוג לרשום את הילדה וכו', הם תמיד מרגישים החמצה על שהיו צריכים לבחור אחרת ממה שכבר בחרו.
כל בחירה היא צמצום אפשרויות לאחת או יותר, או במילים יותר מדוייקות: כל בחירה היא וויתור על כל אפשרויות הלא נבחרות. "להחליט מה לא לעשות, חשוב באותה מידה כמו להחליט מה כן לעשות" אמר פעם סטיב גוב'ס. עם כל הכבוד למגוון הרחב והשפע האינסופי, אי אפשר לבחור את הכל. חייבים להתמקד, להצטמצם, חייבים לוותר. מומלץ לוותר במודע. הרי זו בדיוק משמעות הבחירה!
אנשים המתקשים עם בחירותיהם לרוב ממוקדים בתחושת ההחמצה, הם ממוקדים באפשרויות עליהם ויתרו, במקום להתמקד באפשרות בהם הם בחרו. הם ממוקדים בתחושת ה"אין לי" ומה זה אומר עלי שאין לי. במקום זאת היה ראוי שהם יתמקדו במה שכבר כן יש להם. להיות מאושרים ולשמוח באמת מאותה מנת חלקם וביתרונות של הבחירה שלהם.
יש מי שיקשור את תחושת ההחמצה הזו לחוסר ביטחון וערך עצמי נמוך. לתחושת חוסר כלשהי, אשר מנסים לפצות עליה בעזרת סממנים חיצוניים. "אילו רק אדע לבחור נכון זה סימן שאני…." ולכן קיים קושי מוחשי לפספס או לשגות. כאשר אין השלמה עם חוסר השלמות האנושית, אין מרחב עצמי של ניסוי וטעייה והסקת מסקנות. לצערי, זהו בסיס פורה להרבה רגשות שליליים נוספים כגון: אשמה עצמית או חרטה תמידית. זה אף מייצר קושי מוחשי בלהתמיד ולהתחייב, כי קיימת אשליה שתמיד תהיה אפשרות טובה יותר שהתפספסה.
המעניין הוא שהפתרון לזה, גלום בליל הסדר עצמו. דווקא בלילה הזה בו אנו מתאספים ומדקלמים כל המשפחה, מטף ועד שיבה את ה"סדר". אנו שרים כמה פעמים במהלך הלילה, עוד מימי הגן, את הסדר הקבוע של משימות לביצוע במהלך הלילה הקדוש הזה בשם "קדש ורחץ". אין בחירות, אין החמצות ואין חרטה. יש סדר אחד, ברור ומובנה. וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתנכרנים אל הסדר הזה.
ההבנה שיש סדר לבריאה, סדר להתרחשויות, ששום דבר אינו קורה לחינם אלא יש לו תפקיד בסרט של חיינו, יכולה לייצר רגיעה בנושא כל כך טעון. אדם מאמין מבין ומפנים שבחיים הללו יש סדר! ואת הסדר הזה הוא לא בהכרח מבין בזמן אמת. לא סתם אנו קוראים את ההגדה כל שנה מחדש ומצווים ב "היגדת לבינך". בכל שנה ושנה אנו מתבקשים להתקבץ יחד ולהעביר את המסר הלאה, לדור הבא: נראה לנו שיש לנו אוסף עצום של אפשרויות בחירה, ואנו עלולים לשגות ולטעות. נכון, עלינו לבצע השתדלות אך כל מה שנבחר, יש לו יד מכוונת מגבוהה. יש את בורא עולם שמשגיח על כל פסיעה לאורך כל חיינו. לכל דבר, לכל בחירה, יש סייעתא דשמייא מיוחדת. יש סדר!
קריאת ההגדה ממחישה לנו איך לכל הבחירות, שבמבט שטחי נראות כגרועות במיוחד, נראות כטעות גדולה וקריטית, יש כוונה אלוקית. כמו למשל ההחלטה של משה ואהרן לפנות אל פרעה ולבקש שחרור מעבדות, החלטה שמחיר השלכותיה לא היה הגאולה המצופה אלא להיפך ממש. הכבדת השיעבוד. מדהים לראות איך הכל מסתדר, רק כאשר מבינים את התמונה השלמה. כאשר קוראים את הסיפור מהתחלתו ועד סופו ולא עוצרים באמצע העלילה.
לא משנה עד כמה "טעית" בבחירות מסויימות שביצעת במהלך חייך, לכל טעות כזו הייתה יד מכוונת מלמעלה, שאפשרה לך לטעות, לשגות, ולפעמים גם לשלם מחירים כבדים על כך. החרפת השיעבוד במצרים היה שלב ממש לא פשוט אך הכרחי ביותר כשלב לזירוז הגאולה. לא סתם אנו מכניסים לטקס הסדר את המרור. לא תמיד הבחירות שלנו מעולות, נוצצות, ונוטפות חרוסת מתוקה. יש בחירות מלאות בטעם מר ודלוח. חשוב להבין כי טעמה המר של בחירה לא מוצלחת לא הופך אותנו להיות לא בסדר!
כדי להרגיש בסדר, חייבים לסלק חמץ. לסלק מהלב כל תחושה של החמצה, שגיאה, חוסר ביטחון או גינוי עצמי ולהתחבר אל הידיעה שיש סדר לבריאה, שיש סדר לחיי. שהכל הכל מושגח בהשגחה פרטית מיוחדת. כל האירועים. כל הבחירות. כל השגיאות. כן, החלקים המתוקים כמו גם החלקים המרירים. אי"ה בקרוב, עם בואו של משיח צדקנו, נוכל להבין את הסדר האלוקי ונוכל לראות את תמונת חיינו השלמה ולראות במוחש איך הכל התנהל כסדרו.
בינתיים, נותר לנו להמשיך ולחיות את שיעור מאלף מליל השימורים: הכל בסדר!
גם את.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
