"אני מרגישה אפס"
נמאס לי"
אף אחד לא מבין אותי"
יתכן שאנו מרגישים בעצמנו או שילדינו מתבטאים באחת התגובות הנ"ל.
אם נתעמק וננסה לרדת לשורש ההרגשה, נגלה פעמים רבות את הצורך הבסיסי שלנו, בני האנוש, להרגיש מכובדים.
וזה בעיני הבסיס לחינוך טוב ולקשר בריא עם ילדינו! (ובכלל)
כשנפעל ממקום מכבד, ונתבונן על הילד/ה כחלק מצלם אלוקים, נשמה טהורה ומכובדת- נצליח לראות את החלקים היפים והטובים שבו וממילא גם הדרכה(כתחליף לביקורת) במיקרי הצורך, תתקבל ולא תדחה על הסף.
סיפרה לי פעם חברה יקרה על סיטואציה שהיתה עדה לה ובה קבצן שנראה היה מריר ומוזנח, פנה בדרישה חסרת נימוס לרב מוכר שעלה איתו לאוטובוס , שיעלה לו את השקיות.
אותו רב נענה בחיוב לבקשה ושאל בחביבות: "היכן להניח לכבודו את השקיות?"
וכאן, סיפרה לי חברתי, הזדקף קמעא אותו זקן כפוף ועבר לדבר בנימה אוהדת ונעימה…
התנהגות ממקום של כבוד בחינוך מול ילדינו יכולה לבוא לידי ביטוי:
כשילד נענש, ואף אחד מאחיו/אחיותיו אינו מודע לענין כי הדבר נעשה בצנעה מתוך כבוד לילד.
כבוד לילד ולרגשותיו מבלי לשלול אותם כלאחר יד לדוגמא: "מה יש לבכות מזה??" או "זה בכלל לא כואב!" אלא להקשיב מתוך כבוד, אמון והכלה
המסע ההורי מלא אתגרים, אבל נקודת המוצא שלנו תמיד צריכה להיות כבוד.
כבוד לילדים שלנו, כבוד לרגשות שלהם, וכבוד לעצמנו כהורים.
כשהכבוד מוביל, הדרך הופכת בהירה יותר. מאחלת לכולנו שנזכה לראות את פירות הכבוד בחיי ילדינו ובביתנו.*❤️
אסתי אברהם פסיכותרפיסטית, cbt ומנחת הורים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
