מאת הגברת מירה חיות שתחי', אימו של ידידיה משה חיות זצ"ל, בן 13 וחצי.
בימים אלו הכול עולה וצף… כל הדיונים והדיבורים על אופן ההדלקה במירון, מחזירים אותי אחורה. מרגע בקשת האפיקומן של ידידיה לנסוע למירון בל"ג בעומר, ההחלטה לנסוע וקניית הכרטיסים באותו היום. הנכונות לצרף גם את שמואל האח הקטן שבחסד ה' ניצל בחיים, על אף שהיה בין הנרמסים בתופת, ומהרגעים שהחלטנו להימנע משליחת אבישי, שהיה בן שמונה.
בעיקר עולים לי מול העיניים, רגעי הפרידה האחרונה מידידיה שהתרחשו אחרי שהם כבר יצאו מהבית, אז נפרדנו מהם למטה, ליד רחבת המדורות. לפתע ידידיה חזר אל הבית, ונראה קצת מבולבל…
שאלתי אותו אם שכח משהו והוא אמר לי 'כן.. לא אני עולה לבדוק משהו'.. כשירד אחרי שתי דקות ולא לקח כלום, שאלתי אותו אם הכול בסדר.. אמר שכן, מסרנו שוב כמה מילות פרידה ואיחולים לדרך…
עוד זכור לי שדברנו מהרכבת והוא סיפר שיש אוירה מיוחדת ומרוממת והיה שמח במיוחד.
הזיכרון הבא הוא הבעתה והפחד, קצת אחרי חצות כשאחי מתקשר ושואל אם הייתי בקשר עם בעלי והילדים כי קרה משהו במירון… ברגעים אלו אין מענה בטלפון והחרדה עולה וגם התשובה שבסוף השגתי, והיא שבעלי בדרך לבית חולים והוא לא יודע איפה הילדים… כאן כבר הבנתי שהמצב קשה …
באופן כללי, רשב"י הפך אצלנו כמובן למקום ומשמעות עמוקה יותר. ידידיה היה אמור לעלות לישיבה קטנה וההתבטאות בבית לאחר האסון היא, שידידיה עלה ללמודים בישיבה של ר' שמעון כאשר בעלי מגיע למירון (והרבה) הוא הולך ל"שמוע" מהרב שלו עליו… אנחנו מרגישים חיבור עמוק לרשב"י וגם בלילות שבת בקביעות שרים בר יוחאי בהתרגשות והתרוממות.
ל"ג בעומר כמובן הפך למשהו אחר מבחינתי, זהו יום השנה של ידידיה… אם כי זהו לא יום אבל זה יום משמעותי ומסוגל. והקו עובר איפה שהוא בין שניהם…
לסיום, אני לא רוצה להעביר מסר… יש רבים וטובים ממני בעניין הזה, אבל אני יכולה רק לשתף מה שהתחדד והתבהר אצלי במהלך השנה האחרונה…
אחת המחשבות שפועמות בי והחשובות מכל היא, לשחרר ולהרפות, הכול בידי שמים, גם בדברים שנראה לנו כי הם בשליטה שלנו.
כמה תכנונים היו לנו לפני ל"ג בעומר שהשתנו והפכו ללא רלוונטים או לא מעניינים פתאום?! גם התכנון של ידידיה, באיזה ישבה הוא ילמד, איפה ולמה… התחושה החזקה מכל שאני מרגישה היא: 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'… זה לא אומר שעלינו לא לתכנן ולא לשאוף, אך אם עשינו כל מה שביכולתנו, ומשמים מובילים אחרת – התחושה שלי היא שצריך להרפות, כי מה אנחנו מבינים?!
ובאופן אישי, אני מנסה להוריד את זה לרמת היום יום הכי פשוטה: תכננתי? נסתי? לא הלך? להרפות! זה קשה ולא פשוט… אך יש כאן כיוון ושאיפה.
עוד נקודה שעולה לי זה ההתנהלות והתגמשות שלנו כהורים מול הילדים. בשבעה יצא לי לומר: תעריכו, תחשבו ברגעי אתגר והתמודדות מולם, שזה היום האחרון שלכם איתם, פיקדון בלי לדעת עד מתי בידכם… זה נשמע יומרני ובאמת ביום יום קשה לבצע זאת.. אנחנו בני אדם, שוכחים, לא מצליחים להפנים מסרים עמוק כל כך ואני בעצמי לא עומדת בזה 24/7, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתגבר, לשחרר מול הילדים ולהעריך כל רגע איתם למרות הכול, אני מקדישה זאת לעילוי נשמת ידידיה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
