לא חשבתי שאני אכתוב על זה טור. גם כי יש לי מספיק נושאים חשובים יותר ואחרים יותר לכתוב עליהם, וגם כי יש דברים שלא נעים לך, שידעו.
זה מזכיר לי אותה רבנית צדיקה שכתבתי עליה ב"כל כך". באתי לבקר אותה. חיכיתי בסלון, סלון גדול. היא הלכה להכין לשתינו תה במטבח, נשארתי לי להתבונן לבד בצילומים על הקירות בסלון שלה. תשעה זוגות נשואים. צילום אחרי צילום של חתן וכלה ופרחים וחופה. היא חזרה עם שני ספלי תה של רוזנטל, החזיקה בעדינות בצלחות התחתיות העגולות מעוטרות בפס זהב, שתי קוביות סוכר מונחות בצד, כפית קטנטנה, ועוגיית חמאה, אחת לכל אחת מאיתנו. היא הניחה את שני הספלים והתחתיות על מפת התחרה שהיתה פרוסה על השולחן הקטן בפינה, רציתי לשאול אותה אם השולחן הקטן הגיע משוק העתיקות של 'פטיקוט ליין' בלונדון, אבל לא היה נראה לי שזאת שאלה שמתאימה עכשיו להיות נשאלת.
היא הניחה את הספלים, ואת השאלה הבאה כן שאלתי: "הרבנית? מה לא רואים בתמונות?". כמה חוש הומור ושכל יש לאישה הגדולה הזאת, "מה לא רואים בתמונות אפרת?" היא לא התבלבלה, היא חייכה, התקדמה לעבר התמונה הראשונה בסדרה, הצביעה עליה ואמרה, "לא רואים בתמונה שעם הכלה הזאת, אני עד היום לא מסתדרת, לא משנה מה אני עושה, יש ביננו קצר, מה לא רואים בתמונות? לא רואים שאצל הזוג הזה, ההורים עד היום לא שילמו את החלק שהם הבטיחו לשלם, מה לא רואים בתמונות את שואלת?".
ודי, כבר צחקנו שתינו, והזכרנו את ספר הילדות הבסיסי שהיה בבתים של רובנו "תמונות מספרות". תמונות מספרות וגם מחרישות וגם קורצות. גם לתמונות יש שכבות.
אז לא חשבתי שאכתוב על זה כי זה לא מצטלם טוב. זה הצטלם רע. זאת היתה שבת שחיכינו לה. חברים, הכי טובים, שאנחנו הכי אוהבים והכי מעריכים והכי רצינו ליסוע אליהם לשבת.
בבוקר שישי, כאן מתחילה הטעות שלי, בגלל שלא הייתי צריכה כלל לבשל אלא רק לקפוץ למשתלה, כי פרחים אני אוהבת ופרחים אני חייבת, עשיתי לעצמי טיול בים. מלמעלה כזה. השראת טורים כזו. רעיונות כאלה. לי כל גל נושא תפילה כזה. היה חם. יותר חם מזה.
הרגשתי שלוהט אבל שתיתי וקניתי קרטיב אדום. כשחזרתי אמרתי לעצמי בדיבורים הפנימיים האלה שרק את שומעת בתוכך, אמרתי לעצמי 'איזה יום שמח לי היום', גם ים וגם חברים. וגם ירושלים. שבת. זמן. מקום. התרגשות. קדושה. מה יותר מזה צריכה אישה יהודיה?
בסעודה הראשונה הכל היה מושלם. טעים, ומעניין, ילדים, סיפורי תשובה, גאווה של לימוד תורה, והעוגה הכי טעימה שעשתה תמר, שגירדתי עם כפית, מהתבנית, את שאריות הקיום שלה, אחרי שסיימתי את המנה האישית שלי, שקיבלתי לעצמי.
בשתיים בלילה חלה תפנית בעלילה. התחלתי, ככה בעדינות, לא להרגיש טוב. ועוד יותר לא טוב. ועוד יותר לא טוב. אני לא אתאר כאן תיאורים פלסטיים, בכל זאת עיתון מכובד, אבל אחרי כחצי שעה מצאתי את עצמי באמבולנס עם בעלי בדרך לשערי צדק.
שם בילינו את שארית הלילה ואת כל השבת. התביישתי והתביישתי מכל סרט האימה הזה, הים לא יראה אותי בזמן הקרוב. זה אני יכולה להבטיח לו. ירושלים כן.
קיבלתי ארבע שקיות נוזלים עם מלחים. במשך השהות בבית החולים, ראיתי שבעלי הנאמן מתצפת על משפחה מסויימת. רוב מחיצות חדר המיון היו מלאות באנשים מבוגרים. אני חושבת שהייתי הכי צעירה שם. "מה אתה עושה?" שאלתי את בעלי, במיון יש הרבה שעות. ודאגה. והתחזקות. ואמונה.
"אני מתצפת על משפחה חרדית אחת כאן", הוא אמר, וראיתי שהוא מתרגש. "מה ראית שם?"
אולי בשבילכם, קוראי הנאמנים, זה יהיה עכשיו משהו טריוויאלי וברור מאליו: "בזמן שרוב האנשים הזקנים כאן במיון, אני עוקב, הגיעו עם העובדים הפיליפינים שלהם, או עם עובד זר אחר, יש כאן סבא חרדי אחד שמאז שנכנסנו לכאן, אני רואה, שכל כמה שעות מתחלף לידו נכד אחר או נכדה אחרת. יושבים ליד מיטתו, ודואגים לו, אומרים תהילים, לומדים. בשש בבוקר הגיעה בתו. עוטפים אותו באהבה וכבוד בדאגה ובתפילה".
בעלי שאל את אחד הנכדים לשמו, משפחת בלוך מבית וגן.
אני רוצה שתדעו לכם שעשיתם בנו דמעות, שבעלי חזר אל המיטה שלי כל כמה דקות ואמר שרק מלראות אתכם, את כיבוד ההורים שלכם, את האהבה לסבא, "אפשר לחזור בתשובה".
תמונות כאלה. מספרות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
