קטגוריה: טורים אישים

"אני יודעת שאלפי אמהות חרוצות אוהבות ועם המון המון רצון טוב, כשהן יודעות שהחופש הולך לבוא נכנסות ללחץ מהאתגרים שהוא עלול לזמן אצלן בבית...."

"אני יושבת על המיטה של הרופא שיניים. חדר לבן, נעים, עם תמונות בגוונים של גלידה. אחרי הקייטנה והלונה פארק שהוא עשה לי למעלה למטה ולכל הצדדים עם הכסא המיוחד שלו, אני מתחילה להרגיש את מה שלא כל כך בא לי להרגיש...."

"אנחנו מתקשים להזיז אותם, לפתוח שערים, להחתים דרכונים, להסכים לגדרות מסוג חדש או בצבע אחר. אנחנו שומרים בקנאות על המגרש שלנו, ההוא שהכרנו מפעם שלא יזוזו לנו לא הגבולות ולא הגבינות (ואם הזיזו לנו את הגבול או את הגבינה אנחנו מייד צורחים...)..."

"כולנו היינו מעדיפים ושמחים לדעת שאומרים עלינו דברים נפלאים וטובים, שרואים את הכוחות שבנו ואת המאמצים והרצונות שאנחנו עושים כדי להיות הכי טובים שאפשר. אבל אם נהיה שניה ריאליים - כולנו גם יודעים שאֵי שם באִי רחוק באמצע הים..."

חג מתן תורה מאחורינו, אבל כל המהות של החג הזה - הוא להשאר עם מה שקבלנו בו - את התורה ואת דרכי ההתקרבות אליה, אהבתה וחביבותה. והנה, יומיים לאחר החג, דסי זייבלד קולטת, שיש לה טובנה שאסור להשאיר אי שם בין עוגות הגבינה שהתחסלו קליל לספר התהילים שמונח תמיד על המפה

"ותראה השם, את הטנא שאני מכינה לך. שתלתי, השקיתי, גידלתי, עיצבתי ועישבתי, שמתי מוטות מחזקים, דישנתי, התרגשתי עם הגבעול וההתעבות והצמיחה, עם החנטה וההבשלה. סימנתי את הפירות, ואספתי אותם בשתי כפות ידיי להניח בטנא מפרי בטני ולהביא לך את ביכוריי...."

"כל האימהות והאבות של זלמן לייבים, מבינים שזלמן לייב לא עושה בושות – אלא הוא פשוט מלביש את הג'ינס הזה כי הוא רוצה, מסתפר בצורה הזאת כי כרגע ככה הוא אוהב או מרגיש שצריך..."

"יצאנו מהדלת האלקטרונית של נתב"ג אל הבילות הלילה של ארץ ישראל. האוויר היה מלא בריח של מדורות וקטוצ'קס ועצים נשרפים, אותיות פורחות באוויר...."

"ומלכות? מלכות זה מי ומה שאנחנו. הורים עמלים, משתדלים, מחפשים פתרונות ודרכים, מכופפים ברזלים ומרסקים אבנים באצבעות חשופות. כובשים דרך שלא הכרנו, פיתולים חדים וקצות מדרונות...."

ובעיקר מוכנה לזה שדברים לוקחים זמן. שזה תהליך. שאם אנחנו רוצים להצליח לבנות בנערה הזו הרגלים של סדר יום, תיפקוד, כבוד וד"א, מידות ויושר, מוכרחים לנשום עמוק ולהתחיל לאט לאט, צעד צעד. בעקביות רבה, בהתמדה אבל בנחת. שום דבר לא צריך ולא יכול להיות "הרגע!",