קרה לכם פעם ששאלתם את עצמכם: האם יש אנשים שנולדו עם נטייה חזקה יותר לשקר, לתמרן ולפגוע באחרים? האם אדם שמפתח דפוסים נרקיסיסטיים באמת מסוגל להשתנות? ואם הוא נולד עם נטיות כאלה, עד כמה הוא בכלל אשם?
לפעמים דווקא הרחמים על האדם שפוגע בנו, והתחושה שאנחנו יכולים להציל אותו מעצמו, הם אלה שמשאירים אותנו שנים ארוכות בתוך זוגיות רעילה. כי לפעמים התקווה שאדם ישתנה הופכת לכלא שאנחנו בונים לעצמנו.
אני זוכרת שלקראת סוף הזוגיות שלי, המטפל שלי אמר לי משפט שהרעיד את עולמי: "יש לך שתי אפשרויות. או שאת נשארת בזוגיות הזאת, אבל מבינה שחלק מהזמן לא תהיה לך באמת זוגיות. השקרים ימשיכו, ולא תמיד תדעי עם מי הוא נפגש ומה הוא עושה. או שאת בוחרת לצאת מהזוגיות."
הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. שתי האפשרויות היו מבחינתי נוראיות.
מצד אחד, איך אפשר לחיות עם אדם שלא מפסיק לשקר ולעשות מניפולציות? לחיות עם אדם שאת אף פעם לא בטוחה אם הוא איתך או נגדך? אם הוא חוזר מאוחר בגלל עבודה, הימורים, פגישה או סתם בילוי שהוא בחר להסתיר ממך?
ומצד שני, לפרק משפחה שלימה? לוותר על החגים המשותפים, החתונות, הטיולים, השבתות, המסיבות המשפחתיות, על כל מה שבנית במשך עשרות שנים? ומה עם הילדים? ומה עם הביטחון הכלכלי? לא הייתי מוכנה לכך, לא רגשית, לא משפחתית ולא כלכלית.
אני זוכרת ששאלתי את המטפל בקול חנוק, עם דמעות בעיניים: "איך יכול להיות שאדם לא יכול להשתנות? הרי למדנו שיש בחירה חופשית!"
הרי הקב״ה לא ברא אדם בלי לתת לו את האפשרות להתמודד עם יצריו. אם הוא משקר, אם הוא מתמרן, אם הוא פוגע, הרי יש לו אפשרות לבחור אחרת!
האמנתי שאם רק אביא לו הוכחות חותכות, אם רק אראה לו את השקרים, הוא סוף סוף יבין שמשהו לא בסדר וירצה לתקן. לא הסכמתי להשלים עם האפשרות שהוא פשוט ימשיך.
חשבתי שאולי אם הקב״ה שלח אותו לחיי, אולי התפקיד שלי הוא לעזור לו לעשות את התיקון שלו. להיות מספיק סבלנית, מספיק מבינה, מספיק אוהבת, עד שיצליח לכבוש את יצרו. הרי הוא בעצמו אומר לי שאני האישה שמבינה אותו יותר מכולם. שיש לי סבלנות לשטויות שלו. שהוא באמת רוצה להשקיע בי ובמשפחה. אז אולי עמוק בפנים הוא כן מבין? אולי הוא באמת רוצה להשתנות?
היום אני מבינה שלפעמים דווקא האמונה שלי בטוב שבו הפכה לכלי שאפשר היה להשתמש בו נגדי.
כשהשקר מתחפש לאמת
אחד הדברים הקשים ביותר ביחסים רעילים הוא לא רק השקר עצמו, אלא הדרך שבה הוא מוגש. יש אנשים שיודעים לשלב בתוך השקר כמה פיסות של אמת, עד שכמעט בלתי אפשרי להבחין היכן נגמרת האמת ומתחילה המניפולציה.
הם יכולים להיות כריזמטיים, משכנעים, מלאי ביטחון. הם יודעים בדיוק מה לומר, מתי לחייך, מתי להיעלב ומתי להפוך את עצמם לקורבן. השקר המסוכן ביותר אינו תמיד שקר מוחלט. לפעמים הוא אמת קטנה שמסתירה מציאות גדולה של שקר.
אני זוכרת לילה שבו נסעתי עם בתי לבית הרפואה ונשארתי איתה כמעט כל הלילה. באותה תקופה בן זוגי כמעט לא דיבר איתי. הוא הלך לישון מוקדם, ואני נשארתי עם הילדה.
למחרת בבוקר שמעתי אותו אומר בטלפון: "אני אאחר לפגישה. הלכתי לישון ממש מאוחר, הבת שלי הייתה כל הלילה בבית הרפואה."
שפשפתי את האוזניים. רגע, מי היה בבית הרפואה? מי נשאר ער כל הלילה?
הוא לא אמר במפורש שהוא היה שם, אבל הוא חיבר את המשפטים בצורה שיכולה הייתה לגרום לאדם בצד השני להבין שהוא זה שישב ליד מיטתה של הילדה.
וזאת בדיוק התחכמותו של השקר המתוחכם. לא תמיד צריך לומר דבר שקר כדי ליצור מצג שווא. לפעמים מספיק לסדר את האמת כך שמישהו אחר יגיע למסקנה הלא נכונה.
ויש מניפולציות קשות עוד יותר. אדם יכול לצעוק, להתפרץ, להאשים אותך בדברים שלא היו ולא נבראו. את מנסה להסביר, להתגונן, להבין מה בכלל קורה כאן. ואז, ברגע שאת מרימה מעט את הקול מרוב תסכול, הוא פתאום משנה את הטון.
בקול שקט ורגוע הוא אומר: "למה את צועקת? תדברי בשקט בבקשה."
ואת עומדת שם מבולבלת. רגע, מי צעק קודם? מי התחיל את המריבה? איך פתאום אני הפכתי לאדם הלא יציב בחדר?
ואחר כך הוא יכול ללכת לחברים או למשפחה ולספר: "אי אפשר לחיות איתה. היא כל הזמן צועקת. היא בלתי נסבלת." בלי לספר מה קדם לתגובה שלך.
הוא יוצר את הסערה, ואז מציג את התגובה שלך כהוכחה שאת הבעיה.
לפעמים היו ימים של שתיקה והתעלמות. לא ידעתי אם מדובר בעומס בעבודה, בכעס אמיתי, או במריבה שנוצרה כדי לאפשר לו להתרחק ולעשות דברים מאחורי גבי. הבטן הייתה מתהפכת. הראש לא הפסיק לחשוב. הספקות אכלו אותי מבפנים.
ואז, אחרי יומיים, כאילו לא קרה דבר. מסעדה, חיוך, מילים יפות. "את יודעת כמה הבית שלנו חשוב לי." ושוב את רוצה להאמין.
עד שמגיעה הוכחה ופתאום את מבינה שלא דמיינת. שהתחושות שלך לא נולדו משום מקום.
את רצה להראות לו את ההוכחה. "הנה! זאת האמת! עכשיו אתה רואה על מה אני מדברת?"
את מצפה שלפחות הפעם תהיה הודאה, חרטה, לקיחת אחריות. אבל במקום להתמודד עם מה שנחשף, מגיעה התקפה חדשה: "איך את מעזה לבדוק אחריי?"
ופתאום כל הסיפור משתנה. השקר כבר אינו הנושא. הבגידה באמון כבר אינה הנושא. עכשיו את עומדת למשפט.
ואם הוא גם מספר לילדים או לחברים ש"אמא כל היום עוקבת אחריי", בלי לספר מה התגלה, נוצר סיפור חדש שבו את הפוגעת והוא הקורבן.
את באה עם הוכחה לשקר, ויוצאת עם כתב אישום נגד עצמך.
וזה אולי אחד הדברים המטלטלים ביותר. לא רק שמשקרים לך. מנסים לגרום לך להפסיק להאמין למה שראית במו עינייך.
ואז פגשתי את עשיו
כשלמדתי את פרשת תולדות, פתאום נפל לי האסימון.
עשיו ויעקב, שני אחים תאומים. אותם הורים, אותו בית, אותו חינוך, ובכל זאת שתי דרכים שונות לחלוטין.
על עשיו נאמר: "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה".
רש״י מסביר שהיה יודע "לצוד ולרמות את אביו בפיו". עשיו שאל את אביו שאלות שנשמעו כדקדוקי הלכה, כגון כיצד מעשרים מלח ותבן, וכך יצר רושם של אדם המדקדק במצוות, בזמן שמעשיו סיפרו סיפור אחר.
עשיו לא רק ידע לצוד בשדה. הוא ידע לצוד גם את אמונם של אנשים.
אבל האם עשיו נולד רשע? האם נולד שקרן ומניפולטור?
חז״ל מתארים שכבר ברחמה של רבקה היו לשני האחים נטיות שונות. יעקב נמשך לבית המדרש, ועשיו לעבודה זרה. ובכל זאת, התורה אומרת: "ויגדלו הנערים".
רש״י מסביר שבתחילה לא היו מעשיהם ניכרים. שניהם גדלו ברוחניות, ורק בגיל מאוחר יותר החלו דרכיהם להיפרד.
כי נטייה אינה מעשה, ומשיכה אינה גזירת גורל.
בחסידות מוסבר שלעשיו היה שורש נשמה גבוה מאוד, מעולם התוהו, עולם של אורות וכוחות עוצמתיים. יצחק ראה את הפוטנציאל הגדול שבו ורצה להעלות את הכוחות הללו לקדושה.
אבל פוטנציאל אינו תוצאה. אדם יכול להיוולד עם כוחות עצומים ולהשתמש בהם כדי לבנות עולם, או כדי להרוס אותו.
לא בחרת את הנטיות שלך, אבל אתה בוחר מה לעשות איתן
האדמו״ר הזקן מסביר בתניא, פרק כ״ז, שיש אנשים שעיקר עבודתם הרוחנית היא דווקא המלחמה ביצר. בכל פעם שעולה מחשבה לא רצויה, תאווה או דחף, והאדם בוחר לדחות אותם, הוא מקיים את עבודת ה"אתכפיא", הכנעת היצר, וגורם נחת רוח גדולה לקב״ה.
יש אנשים שנולדו עם מזג סוער יותר, עם דחפים חזקים ונטיות שמחייבות אותם למאבק פנימי ממושך.
אבל עצם קיומה של הנטייה אינו הופך אותם לרעים. היצר הוא לא האישיות שלך. הוא ההתמודדות שלך.
עשיו יכול היה להשתמש בכוחותיו כדי להתעלות, להילחם בנטיותיו ולכוון את עוצמותיו לקדושה. אבל הוא בחר ללכת אחרי תאוותיו.
וזה ההבדל בין אדם שנאבק ביצרו לבין אדם שמצדיק אותו. אדם שנאבק יכול ליפול, אבל הוא מכיר בנפילה ומנסה לקום. אדם שמצדיק את מעשיו ממשיך לברוח מן האמת.
וכאן אני חוזרת לאותה שיחה עם המטפל. פתאום הבנתי שיש הבדל עצום בין לעזור לאדם שרוצה לעזור לעצמו, לבין לנסות להציל אדם שמסרב להשתנות.
אפשר להושיט יד לאדם שנמצא בבור, אבל אי אפשר להכריח אותו לאחוז בה.
הקב״ה נתן לו בחירה חופשית. הוא לא נתן לי את האחריות לבחור במקומו.
מתי השקר הופך לאסון?
כשהוא כבר לא רק מסתיר את האמת, אלא הורס את האמון, מערער את הביטחון, גורם לאדם לפקפק בעצמו ומפרק משפחות מבפנים.
לא בחרנו את הנטיות שאיתן נולדנו, אבל יש לנו אחריות על מה שאנחנו עושים איתן.
ואם אפילו אדם אחד יבין שהנטיות שלו אינן פוטרות אותו מאחריות, ואישה אחת תבין שהיא אינה חייבת להיהרס כדי להציל אדם אחר, דיינו.
כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן. אבל התיקון מתחיל ברגע שבו מפסיקים לברוח מן האמת.
רג״ש, רוח, גוף ונפש
בלימי ❤️
נ״ב: אשמח לקרוא את התובנות, השאלות או נקודות המבט שלכם בעקבות הדברים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
