שמי בת שבע, בת 45. כבר תקופה ארוכה שמשהו מפריע לי בפנים. לא ברור לי מה זה, אבל מרגיש לי שלא טוב לי, שיש מערכות יחסים לא פתורות בחיים שלי, וכבד לי בפנים. למרות זאת, לא חשבתי לעשות משהו עם זה. ככה זה החיים… לא?
אבל את המכה הגדולה חטפתי כאשר גילינו שאחד הילדים שלנו בבעיה רצינית. התברר שהוא ניסה לעשות כסף קל עם כמה בחורים בישיבה, והם הסתבכו עם המשטרה. פתאום התחלתי לפחד מכל דפיקה בדלת, כל ניע ורחש הקפיץ אותי, והרגשתי שמשהו מתפרק בתוכי.
התמודדות עם הקושי
הרגשתי לכודה. לא יכולה לשתף איש בבעיה שלי, רק חסר לי שמישהו ידע מזה. גם בעלי לקח את זה קשה, והסתגר בתוך עצמו.
וכך לאט לאט הרגשנו שמשהו רע עובר עלינו. אוירה נפיצה בבית, כל דבר קטן מקפיץ את הפיוזים, שאר הילדים גם החלו להראות סימנים של מתח וקושי לא קטנים.
אבל עדיין לא חשבנו לעשות משהו עם זה. נצליח להתמודד. זה יעבור, בסופו של דבר.
המטמון המסתורי
היום אני מבינה שהיה בי חשש להתחיל ולעשות עבודה עם עצמי. כבר כל כך התרגלתי להדביק פלסטרים, ורק לחשוב שהכול יראה טוב, שלא חשבתי מעבר לזה.
את השינוי הגדול שלי, אני חייבת לחברה טובה ששכנעה אותי להתחיל תהליך פנימי.
זה דרש ממני שינוי נקודת הסתכלות.
בתחילה אפילו נעלבתי. "משהו לא בסדר איתי שאחשוב על כיוון כזה?".
היום אני מבינה שהכוח שלי, זה שיכול למלא אותי בשמחה, במשמעות, בסיפוק ובהרגשה נהדרת מחכה לי דווקא בתוך ההתמודדות!
כי החיים שלי הם פאזל מדהים שיצר אותו בשבילי בורא עולם בהשגחה פרטית. דווקא ההתמודדות עם החיים השוטפים, עם המציאות הסובבת אותי, היא זו שיכולה לחבר אותי אל כל מה שתמיד שאפתי.
מעין משחק מצא את המטמון. שהמטמון זו אני: העוצמות שיש לי בפנים, החיבור אל הייעוד והשליחות של חיי. וכל זה מחכה לי דווקא בפינה החשוכה של חיי. שם אני מוציאה מהכוח אל הפועל את הכוחות והכלים שניתנו לי מהבורא.
מאחלת לך את כל הטוב,
מיכל
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
