ממליחה/ חדוי אשלג

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אח…. הריח הזה, ריח ממכר.

השילוב הזה של קדירת בשר, קומפוט מתוק, בזיליקום טרי, בצק פילו במחבת ועוגת הדבש בתנור. אני לא יכולה שלא לזמזם בעליזות בשעה שאני מלהטטת בין הסירים והתבניות. איזה כיף לבשל לחגים!.

במהלך השגרה התובענית כישוריי הקולינריים מצטמצמים, והטווח במטבח נע בין שניצל עוף לשניצל סויה. אבל בחגים… אוהו… זה הזמן למתכונים משוכללים, ניסיונות חדשים וחגיגה של טעמים.

השנה אני זוכה לכמות נכבדה של אורחים במהלך סעודות החג. אחרי כמה וכמה שנות ניסיון אני כבר מנהלת את העניינים כמו מפקדה. טבלה מאורגנת להפליא תלויה לראווה על דלת המקרר.

בתפריט: סלטים, דגים, מנות עיקריות, תוספות, קינוחים, ועוד.

הדף מלא בשורות צפופות נושאות בשורה, ובין תבנית שיוצאת מהתנור לערבוב, טיגון, תיבול אני מוחקת בעליצות שורה אחרי שורה ממגילת ההצהרות שלי.

הכל בשליטה.

אאוץ'. אני מריחה נכון? איך ריח שרוף?! התנור פועל על טיימר, מה קורה כאן?

הצצה לעבר התנור פותרת את התעלומה. בלילת העוגה גלשה מגבולות התבנית ונדבקה לתחתית התנור. העוגה עדיין לא אפויה, אבל גושים שחורים דבוקים לקרקעית התנור. לא נורא, אגרד את זה עם סכין ארוכה.

גירוד, גירוד, אווץ'! כוויה קטנטנה, לא נורא, יעבור. רק אניח את היד כמה דקות תחת הברז…. המים קולחים, אני מעיפה מבט בשעון, אין לי זמן למותרות שכאלו עכשיו! סליל עשן מיתמר מסיר האורז. חייבת לעזוב את הברז. לא נורא הכוויה תחכה. (שורף!)

מרימה את המכסה, מושלם. אורז לבן. לא דביק מדי ולא חרוך, 'אחד אחד'.

כפית קטנה לטעימה לבדוק שבאמת הכל בשליטה. אוי לא!! האורז מתוק?

עוד כפית. כן. שש כוסות אורז בררתי 'אחד אחד'. למה זה מתוק? אוי לא, מבט אחד לכוון השיש פותר את התעלומה, (ולא פותר לי את הבעיה). חבילת הסוכר מונחת על השיש המלח עדיין באריזה סגורה, מסתבר  שאחרי שמזגתי חצי כוס לסיר הקומפוט, בלי לשים לב תיבלתי גם את האורז. אוף!! טוב נו, לא נורא, יש משהו אקזוטי באורז מתוק…אני מנחמת את עצמי וממהרת בחזרה לברז, הכוויה שורפת… המים זורמים, המח שלי ממשיך לרחוש תכניות ומחשבה קטנהמנקר לי בקצה האחורי של המח 'אל מי את חושבת שאת עובדת? אורז מתוק ממש לא משתלב לך בתוכניות!' המחשבה נכונה. הכנתי כבר תערובת פיצוחים קלויים לאורז וזה לא ילך עם המתוק המתוק הזה!

אין ברירה, המסקנה בלתי נמנעת, אפנק את הילדים באורז מתוק לארוחת ערב ואכין סיר חדש, בתיבול מדויק.

מכבה את הברז בחבטה קלה.

אני מושיטה את היד לארון כדי להוציא חבילת אורז ו…אופס!! תנועה בלתי זהירה מביאה איתה גשם של פפריקה לתוך סיר הקומפוט שמצטנן על השיש, אני מביטה בזעזוע בקומפוט שנצבעו באדום ובעזרת כפית קטנה טועמת… רק ליתר ביטחון. כן. כמו שחשבתי. זו היתה הפפריקה החריפה. אני אמנם אשה יצירתית ותמיד בעד מתכונים חדשים ויצירתיים אבל פפריקה חריפה בקומפוט זאת יצירתיות שחורגת מגבולות הטעם הטוב, והחריף.

"ש—לום" הדלת נפתחת וערימת שקיות נכנסת הביתה. הילדים מאחוריהם. "לא היה ריץ' " מכריז הגדול. "וגם ביצים לא נשאר" מצפצפת אחריו הקטנה.

יופי. מקסים. תזמון מדהים.

בלי ריץ' ובלי ביצים, ואני תכננתי פבלובה!

בשלב זה אני יודעת שבעוד כמה תקריות עצבי הרופפים יחלו לתת את אותתם. "ארוחת ערב עכשיו" אני פוקדת "יש אורז". (אני נמנעת מלהוסיף את המילים "מתוק כמו קומפוט" 🙂

"ש—לום" הדלת שוב נפתחת, "פשי…איזה ריחות!" בעלי חזר הישר לקלחת.

אני מגייסת חיוך ממאגר ה"חיוכי עבודת המידות" ורק בגלל ש'אלול' אני מתאפקת מלפרט את כל צרות השעות האחרונות ונותנת לו להתאושש….  אני מוזגת לצלחות, קצת אורז, קצת מהבשר. הקדמתי אותו לפני שיצטרך לחפש תירוץ לטעום "רק טיפ טיפה לטעום, נגיד לך אם זה טוב", הכל בסדר. הכל בשליטה אמרנו?.

הילדים אוכלים כמו גדוד לוחמים מורעב ומפלס הסבלנות שלי יורד בהתאמה. אני לא יכולה להתפנות אליהם, יש פה יותר מדי עניינים באמצע, בכישורי הלהטוט שלי אני ממשיכה לירות פקודות ולגבור על רעש המיקסר. מתוק מלוח, חמוץ מתוק. הכל קורה ביחד.  אני בוזקת קצת פלפל לתוך הסיר. טועמת. ומוספיה קצת מלח. היד שלי אוחזת את המלח ופתאום הקופסא נשמטת.

"אההההה! די כבר!" צעקה. דחיפה. הוא דחף. היא משכה. לא נכון . כן נכון. כוס של שוקו שפוכה על הרצפה.. גבישים של מלח נדבקים לתלולית קטנה.

אני מסתכלת על השוקו. על המלח. על הילדים. על הסירים. על עגות הדבש שהלכו לעולמם (נשרפו, אלא מה?) על שש כוסות האורז שבררתי בצלחות מלאות ("אנחנו לא אוהבים כזה מתוק") על קומפוט בצבע אדום מזעזע.

רק מסתכלת.

הילדים מסתכלים עלי, מבולבלים. שקט חריג ממלא את המטבח. כולם מרגישים שעברו את הגבול.

אני מרימה את צנצנת המלח באיטיות וממשיכה להסתכל. על כתמי השוקו שמעטרים את הארונות (שניקיתי אתמול:) ומביטה חליפות בלוח השנה שתלוי מולי על המקרר.

יומיים. יומיים נותרו ליום הדין.

המילים מהבהבות מול עיני וקול תרועת שופר מבליח מקרקעית מוחי.

תקיעה….. שברים…. תרועה…..

ופתאום שלווה עצומה ובלתי מוסברת שוטפת אותי, כמו גל אדיר וחיוך קטן נתלה על שפתי.

הבן שלי מגרד את מצחו, הילדים מסתכלים אחד על השני,  "מה קרה לאמא?!" הם חצי מחייכים חצי שואלים והחיוך שלי מתרחב.

"מה?" הם לא מבינים "אמא ,על מה את מסתכלת?" הקטנה שואלת. "מה את עושה?"

ואני עונה בשקט "ממליחה".

ממליחה? את השוקו? את הרצפה? את מה?

"ממליחה" אני אומרת לעצמי ולהם.

ממליכה את ה'. באמת. כי הוא לבדו עשה ויעשה. והוא נתן לנו את היום הזה לצעוק אליו שאנו עמך ואתה אבינו. הוא המנהיג את העולם בהשגחה פרטית בכל רגע ורגע, אז היות שכך ומתוקף המלכות הוא החליט איזה וכמה ואיך ייראו הסירים והתבניות, איזו מהמנות האחרונות למוות ואיזו תזכה לעלות על שולחן החג.

ואותו המלך שנתן לי חיים, ובריאות וילדים, ובית, ואורחים לראש השנה, הוא אותו המלך שהחליט שהריץ' ייגמר והפפריקה תישפך והשוקו ישפריץ. כזה פשוט. כזה קטן. כזה גדול.

כל ההרצאה הזאת חולפת לי בראש ברגע מרטיט של רחמים, ופתאום שלווה גדולה ממלאת את ליבי, ובלי להבין איך השוקו מתנקה והשולחן מתפנה והילדים נכנסים ויוצאים בזה אחרי זה מהמקלחת.

כמה שורות נותרו ברשימה שלי, לא הן לא מחוקות. התפריט המפואר שהכנתי מוכן רק בחלקו אבל השלווה והאושר וההבנה של מי כאן השליטה הם חלק ממני באותם רגעים.

מחר בלילה ראש השנה.

המלך, ק-ל רם ונישא קוצב חיים לכל חי, "לכל חי" מביצי כינים ועד קרני ראמים, הכל ייקבע ביום הזה, מי יחיה, ממה יחיה ואיך יחיה. ההחלטות הכי גדולות והכי קטנות, עד לרזולוציה של גרגיר פפריקה בקומפוט וגרגירי סוכר באורז.

הרגע של התובנה והאמונה הזאת שהכל ממנו יתברך, והכל בהשגחה פרטית מדוקדקת  מפנה את הלב ומוחק את הכעסים הקטנים והגדולים, כך יהיה לנו מקום לדברים החשובים באמת.

ביום הדין אקרא עם כל בני עמי, נתיני הממלכה, מהפינות הכי מכווצ'ות וקטנטנות בלב שלי

"המ——לך!"

 

 

בברכת שנה טובה ומתוקה באמת, ותפילה קטנה- גדולה:

"אלוקי,

תן לי את היכולת לשלוט במה שאני יכולה,

תן לי את האמונה להתמודד עם מה שלא בשליטתי

ותן לי את התבונה להבחין בין השניים"

שלכן-

חדוי

לטורים נוספים של חדוי לחצי כאן

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

תגובה אחת

  1. חדוי, עשית לי משהו בנשמה!!!
    איזה התבטלות, איזה הכנעה!
    הלואי שנזכה ליישם את זה לאורך כל החיים שלנו
    כתוב מדהים ! נוגע בנשמה.
    צדיקה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.