השנה יש לי דמעות של אהבת תורה אמיתית!
שוב מגיע החג הזה המרגש, המעורר, המחבר. שמחת תורה…
בכל שנה מחדש אני מסתכלת מעזרת הנשים, ורוצה לברוח הביתה…
כך כל שנה מחדש,
אני מוצאת את עצמי חוששת מהמפגש הזה.
מגיעה לבית הכנסת בהקפה הכמעט אחרונה… מציצה, מנסה להתרגש, מחפשת מישהי מסביבי לפטפט איתה, להרגיש שייכת, ומהר מאוד חוזרת הביתה, בבית הכל מוגן- "מרחב הנוחות שלי" בלי השוואות בלי דמיונות . פשוט אני…
כל שנה מחדש אני חוזרת הביתה עם דמעות…לא מהתרגשות עמוקה מהחג. דמעות של אכזבה.
כל שנה מחדש אני מחפשת אותו בעזרת הגברים, רוצה לראות אותו רוקד מאושר עם ספר התורה בידו, ושוב מתאכזבת…
למה הוא רוקד ככה ביובש? איפה ההתלהבות?
למה הוא לא התברג בקהילה? למה הוא רק 'סתם עוד אחד'?
למה אין לא ' שטעלע' מכובד וגם לא חלום להיות ראש ישיבה?!
הוא לא גבאי ולא בעל קורא, לא סופר סת"ם, ולא ר"מ.
לא רבה בת"ת ולא מגיד שיעור, לא ראש כולל ולא מו"ץ.
לא 'משיב' ולא כותב 'חבורות' ואפילו לא עשה 'סיום הש"ס' מעולם!.
לא פלא שהוא לא מקבל 'כיבוד' במניין המרכזי. לפחות נותנים לו להחזיק ס"ת לסיבוב אחד…
וזה לא שאני לא מעריכה אותו.
תמיד הערכתי את לימוד התורה וההתמדה שלו. אבל חונכתי לגדלות…
חלמתי על גבוה… על התקדמות…
הנה אני כל הזמן במצב של התקדמות.. השתלמויות, העשרה.. תעודות, דרגות, קידום…
והוא –
אברך בכולל… אותו כולל, אותו 'אברך' כמו שהיה לפני 20 ויותר שנים…
וכך עוד שנה ועוד אחת…
הצביטה הזו שהייתה לי בלב בכל שנה מחדש הכאיבה לי.
כך שמחת תורה היה היום העצוב שלי בשנה…
כן, שמחת תורה הוא היום הכי עצוב אצלי…
זהו היום בו אני נפגשת עם המציאות בעיניים. עם החלום שמתנפץ לי בפנים.
ובכל שנה מחדש זה קורה לי. אני תוהה לעצמי כשזו מימיני בעלה ר"מ בישיבה חשובה, והשניה מלפני היא אשת החזן, וזו השלישית היא אשת ראש ישיבה צעיר ונמרץ, והרביעית בעלה ראש כולל נחשב.
ואני? אני "אשת חבר" אבל משום מה מרגישה 'קצת' מבויישת בסביבת כל 'חברותי' שבעליהן כבר "התקדמו"…
הוא כבר עם 'פראק' והיא כבר נקראת 'הרבנית'…
לא –
אני לא מחפשת תארים, ולא כבוד או הילה… רק 'מעמד' וקצת 'נחשבות'…
אני זוכרת איך שבשנה שעברה כשהוא רמז לי שאולי עדיף שאני לא אגיע להקפות, התחלתי להבין שזה לא זה!
לא שייך להמשיך ככה.
ואז זה הגיע, לא , לא קרה משהו מיוחד. בעצם לא קרה כלום.
זה היה ביום שהבנתי שיש לי מישהו אחד בעולם לדבר איתו על זה ובפתיחות . כיתתי רגלי לכותל המערבי, בכיתי , אוי כמה בכיתי. התפללתי שאראה את מה שנכון באמת. וכשהפעם כשירקדו "משה אמת ותורתו אמת" אני אראה את "האמת" בחיים שלי. שאפנים הערכה אמתית כלפיו גם אם לי לא נראית התקדמות או הגשמה עצמית.
שאקבל אותו ואכבד אותו ואת "האמת" הטהורה שלו.
אמרתי לעצמי "זה הכל בראש שלך! תתחילי להעריך את ה'אמת' הקדושה הזו, תרצי בה. ורק כך תזכי לקבל אותה"
עד ליום הזה שהבנתי "זכית, ובאמת!"
זה היה בבין הזמנים האחרון , חזרנו בשעת לילה מאוחרת מסידורים מחוץ לעיר. עברנו יום מתיש וארוך, אחרי חצות ליל. היה ברור לי שאחרי סיור קליל בבית לראות שהכל במקומו אני פורשת לישון.
אבל הוא. הוא לא, אני שומעת רחשים בסלון, ספרים נפתחים והניגון המרגש הזה שמתחיל. כן, עכשיו הוא פותח ספר. לא יכולתי שלא לגשת אליו ולבדוק למה ואיך בדיוק!?
ניגשתי לסלון, הרמתי גבות ותהיתי בלי מילים 'עכשיו? איך אתה יכול?? כשאתה כל כך עייף?!'. הוא הביט בי משתאה, "אני לא מסוגל ללכת לישון כך , היום זה היום הראשון בחיי שטרם למדתי משהו, את יודעת זה כמו לצום… אני חייב את זה לנשמה שלי, לעצמי" עיניו ברקו הקשבתי לתום ולרוך שבדבריו 'אני כל כך לא שם' חשבתי לעצמי, והוא המשיך "ואת יודעת עוד משהו אני חייב את זה לך… בכל יום מימות השנה שאת עמלה ויוצאת לפרנס אני יודע שאני חייב לך, חייב לתת את החלק שלי ל'בית של תורה'. להגשים לך את החלום שלנו, שהוא המציאות של עם ישראל …"
ניסיתי לדחות את הדמעות שעמדו בזוית עיני, לא התאפקתי ופרצתי בבכי. ' כמה אמת , כמה יושר כמה אהבת ה' ותורתו?! איך, איך זכיתי!?
איך לא ראיתי עד עכשיו את האהבת תורה האמיתית והטהורה- לשמה ממש!
איך לא ידעתי להעריך שכל רגע של לימוד זו התקדמות והגשמה עצומה שלא תסולא בפז…
התחברתי כל כך לאמת הזו, ולחלום המקורי שלי, שלנו. כל כך התרגשתי, זה לא שיעור שהוא חייב למסור מחר. זה לא בשביל ההספקים שלו ב'חבורא' או בקונטרס שהוא צריך להוציא , זה נטו- טהור ונקי בגלל שהוא כל כך אוהב ללמוד.
ללמוד תורה לשמה !
פתאום הבנתי את המילים "לולי תורתך שעשועי" הרגשתי שזה ממש השעשוע שלו, האוכל שלו. להעמיק בשביל להבין, לטעום עוד יותר לעומק.
להגיע למתיקות הפנימית ללא מרוץ של הספקים, בלי תחרות חיצונית. לגעת ב'אמת' 'לסיום הש"ס' שאני כ"כ חלמתי עליו…
עמדתי מבויישת עם דמעות בעיניים…
זכית ! אמרתי לעצמי, זכית לבן תורה אמיתי.
כזה שלא לומד בשביל.. אלא בגלל …
כי זה החיים שלו ובלי זה אין לו חיים!
ובלי זה אין לי חיים!!
כן, אברך שזוכה כל יום לחזור לאותו הספסל בבית השם ולחדש חידושים בים התורה.
למרות שכולם סביבו יוצאים למשרות נחשקות…
אוי, כמה טעיתי…
אבל השנה לא עוד!
השנה אני מחכה להגיע מוקדם, מחלון ביתי כנהוג בעידן הקורונה. אעמוד שם לבד עם בנותיי.
לא להסתכל ימינה ושמאלה…
לא לספור 'כיבודים' ו'מעמדות',
רק לחפש את ה'בן תורה' האמיתי שלי.
להביט בו בעיניים קורנות מאושר
כן, גם לדמוע ולא מכאב …
לדמוע מהתרגשות, על שגיליתי אותו.
את המלך ביופיו, שזוכה לרקוד באושר עם 'התורה שלו'.
מים רבים לא יכבו את האהבה שלו .
הדמעות שלי רק יעלו ויגדלו אותו.
ויהפכו לים של אהבה אמיתית ללומדי התורה.
השנה אני יכולה לומר אשרי שזכיתי!!
שלכן
אשת אברך מאושרת
בהזדמנות זו אני רוצה להודות להנהלת האתר שאפשרה לי לחלוק איתכן את הנושא הטעון הזה. אשמח לקרוא את התגובות שלכן ולדעת שעוד אחת תבוא השנה ליום השמח הזה עם ראש מורם ושמחה פנימית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
72 תגובות
אחלק את תגובתי לשתיים- ראשית לכותבת היקרה, מעריכה את השיתוף הכנה והפנימי. רוממת את הקוראות לדרגה אמיתית של חיבור לתורה הנקנית לאחר מסע לא פשוט. תודה!
שנית, מגיבות יקרות שכותבות בהשתוממות ובסערה, איך יתכן שהכותבת הנכבדה לא שמחה בבעלה האברך וכו. בבקשה להרגע…
לכולנו הנטיה הטבעית לראות את החסר. העבודה היא לראות את מה שיש לנו .
גם אותה אחת שבעלה עובד וכו' אם רק תשים את הדגש על מה שיש בו בעז"ה תראה דברים נפלאים (בדרך כלל למעט מקרי קיצון) אולי הוא מחובר לתפילה, לשיעור יומי ואפילו לדקה הלכה.
ההסתכלות החיובית מורידה שפע ומפתחת באדם את הנטיות החיוביות.
בהצלחה לכולנו!
אשרייך ואשרי חלקך!!!
לא כל אחת זוכה לבעל ת"ח, שקוע בלימוד והתורה היא אהבתו וחייו. הוא לא יכול לעבור יום בלי לימוד!!! איזו דרגה גבוהה! איזו אהבת ד' ואיזו קרבת אלוקים!!!
תאמרי מזמור לתודה – רק על כך שד' פקח את עינייך לראות את האמת הטהורה והיפה הזו!
ועל בעל כזה – צריך לומר כל יום לפחות אלף פעמים מזמור לתודה!!!
זכית!!!
זכית בזכיה עצומה שלא כל אחת זוכה לה!!!
כולנו רוצות, חולמות, מדמיינות, אך לפעמים או אולי יותר נכון לומר, הרבה פעמים, המציאות הפוכה מהדמיון!
צריך להבין, שאם כ"כ רציתי, השתדלתי, נתתי את כל התנאים כדי שבעלי יוכל לשקוד על תלמודו, ללא הפרעה, ובסוף הוא לומד רק חלק מהיום או בכלל עובד – זה מה שד' רוצה! הרי תפקידנו בעולם – לעשות את רצון ד' ואם ד' שם אותנו במקום הזה – הוא רוצה שכאן נהיה וכך נעבוד אותו בשמחה! על כל מה שנתן לנו!
ואם על בעל שעובד כך – ודאי וודאי על אברך שתורתו אומנותו!
כל השטעלע, התארים – ר"מ, ראש ישיבה, ראש כולל, משיב וכו', אכן מכבדים את האדם שנושא את התואר, אך אף אחד לא יכול לדעת מי יותר חשוב אצל הקב"ה!
ואדרבא, מי שלומד באמת לשם שמיים ולא לשם "השם" – "התואר" – והוא מצטנע בפינתו, עם גמרתו ולימודו – שכרו עצום מאד ו"שווה" יותר מכל תואר!!!
שירבו כמותו בישראל!!!
אשרייך שזכית ולוואי עד 120 כך שתירווי נחת יהודי אמיתי מבעלך וילדייך אני לא זכיתי רציתי שאפתי התפללתי אך לא זכיתי והקבה סיבותיו עימו כל חיי חלמתי לבית של תורה אמיתי אבל ה רצה שיהיה לי בית אחר ועם כל הקושי לגדל ולחנך ילדים לשאיפה זו וברוך ה זכיתי לבן שהוא בן תורה אמיתי נחבא אל הכלים לא רוצה ליפרוץ למרות שיכול להגיע רחוק עם הכישרונות שהקבה חנן אותו אך מגיע רחוק בינו לבין בוראו וזה הגדלות וזה היופי היהודי האמיתי וברוך ה גם בחתן צדיק זכיתי ואני מיתנחמת שכנראה שזה הבית של תורה שה רצה שאקים ואבנה עם יזע ותפילות ודמעות תודי כל יום על מה שקיבלת ותתפללי להמשך זה לא מובן מאליו
אין לכן על מה לכעוס ולבקר את הכותבת. היא הגיעה מבית של ענקי רוח!! תלמידי חכמים עצומים!!
אכזבתה נבעה דווקא בגלל שכל חייה היו במחיצת אותם גדולים וצדיקים !
מעריצה אותך על שהשכלת לקבל את "המצוי" ולא את "הרצוי"…
"והמצוי" רצוי ביותר לפני קונו המחפש את תהליך האדם ולא את התוצאה.
אשרייך שזכית ולוואי עד 120 כך שתירווי נחת יהודי אמיתי מבעלך וילדייך אני לא זכיתי רציתי שאפתי התפללתי אך לא זכיתי והקבה סיבותיו עימו כל חיי חלמתי לבית של תורה אמיתי אבל ה רצה שיהיה לי בית אחר ועם כל הקושי לגדל ולחנך ילדים לשאיפה זו וברוך ה זכיתי לבן שהוא בן תורה אמיתי נחבא אל הכלים לא רוצה ליפרוץ למרות שיכול להגיע רחוק עם הכישרונות שהקבה חנן אותו אך מגיע רחוק בינו לבין בוראו וזה הגדלות וזה היופי היהודי האמיתי וברוך ה גם בחתן צדיק זכיתי ואני מיתנחמת שכנראה שזה הבית של תורה שה רצה שאקים ואבנה עם יזע ותפילות ודמעות תודי כל יום על מה שקיבלת ותתפללי להמשך זה לא מובן מאליו
כמה שמקומם אותי כאלו בכיות!!!
יש לך חלום על מה שהוא צריך להיות???
נראה לך שזה ה' רוצה ממך???
תחלמי תשאפי תתפללי תעבדי רק על החלק שלך!
מי חינך אתכן כך???
בת דודתי מסרר שיעור לתלמידות
היא אמרה לכל אחת לכתוב מה החלומות שלה לחיי הנישואין
כולם כתבו שיהיה לי בעל ת"ח ובעל מידות ומקשיב ומבין ומאמין ושמח וכו
והיא אמרה להן מי שאל אתכן איזה בעל אתן רוצות?
השאלה מה אתן חולמות מעצמיכן? ?
אולי להיות צנועה וחסודה שמחה ומאמינה ומבינה ומקבלת וכו'
כמה שמקומם אותי כאלו בכיות!!!
יש לך חלום על מה שהוא צריך להיות???
נראה לך שזה ה' רוצה ממך???
תחלמי תשאפי תתפללי תעבדי רק על החלק שלך!
מי חינך אתכן כך???
בת דודתי מסרר שיעור לתלמידות
היא אמרה לכל אחת לכתוב מה החלומות שלה לחיי הנישואין
כולם כתבו שיהיה לי בעל ת"ח ובעל מידות ומקשיב ומבין ומאמין ושמח וכו
והיא אמרה להן מי שאל אתכן איזה בעל אתן רוצות?
השאלה מה אתן חולמות מעצמיכן? ?
אולי להיות צנועה וחסודה שמחה ומאמינה ומבינה ומקבלת וכו'
בשם המשגיח של ברנוביץ הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב לובצאנסקי זצ"ל
אומרים חז"ל הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל . חושבים שהמזל על הספר שהגבאי יבחור. אינו כן אלא המזל על הספר שנשאר בהיכל דווקא בלי הפרעות ובכך אפשר ללמוד בהתמדה כיאות ליבו הטוב.
כותבת יקרה,
אני מאוד שמחה בשבילך שהקבה הראה לך סימן ופתח לך את האור לכל ההסתכלות על החיים,
הגעתי ממשפחה גדולה של כולם לומדי תורה באמת!
ולצערי בעלי עובד
זה כאב כל הזמן , זה להרגיש לא שייכת לעולם התורה.
זהו חג שמחת תורה ראשון שלנו ועדין יורדות לי דמעות של כאב צורב
נראה לי עשיתי הכל ובדרכים יפות ונעימות שילמד קצת שישמח עם התורה…
נשים צדקניות תעריכו מה שיש לכן (מפאת גילי המבוגר התחתנתי עם בעל עובד וכן מודה לה' שלפחות התחתנתי )
ובבקשה אל תתלוננו !
אלה תמיד תהיו גאות שכל פעולה שלכן היא בונה עולמות
יקרה ואהובה!
מבינה מאד לליבך ומעריצה אותך!
מנסיון, לא פשוט לוותר על חלום יקר ואמיתי של בעל שלומד תורה.
מה שנתן לי את הכח לוותר בגיל 34, הוא הסיפור על הסבתא רבא שלי שהתחתנה בגיל 40
עם בעל עובד , למרות רצונה העז לזכות בת"ח, וזכתה לשני חתנים תלמידי חכמים מופלגים!!
מאחלת לך מכל הלב שכל צאצאייך יהיו כשאיפת ליבך הטהורה.
תדעי שהוויתור הזה בשביל לבנות בית נאמן ולחיות בקדושה, יעמוד לך ולזרעך לנצח נצחים.
ואוו! את מדהימה!
אני יודעת מזה לעשות ”סוויט’צ” בראש, זה אחד הקשים.
גם אני עוברת תהליך דומה בסיטואציה אחרת.
בעלי יצא ללמוד מקצוע חצי יום , בבוקר הוא בכולל.
היה קשה לי מאוד להסכים עם המציאות. מררתי לו את החיים ….
כל הזמן נתתי לו להבין שהוא אכזב אותי , עד שהחלטתי להפסיק להלחם עם מה שהקב”ה מזמן לי בחיים.
התחלתי להעריך אותו על הסדר שהוא מקפיד עליו בבוקר בכולל, ושיבחתי אותו על כך שיצא ללמוד מקצוע כדי לדאוג לאשתו וילדיו (וזה באמת בגלל זה, בעלי לא אחד שמחפש מותרות בחיים)
ופשוט קיבלתי בעל!!! בעל שמח , מפרגן, אוהב, דואג ואכפתי .
תמיד בכנסתי לי לראש שה’ נתןנלי בעל כדי להיות לו לעזר באשר הוא. לשמור עליו ולהתפלל עליו הכל דרך שרק ניתן.
יישר כח על הדברים! מאד נהניתי.
רציתי להוסיף: סתם שתדעו: הרבנית אלישיב, אשתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמרה, שבעשרים- שלושים שנה הראשונות לנישואיהם, היא חשבה שאפילו מניין לא יהיה לו בהלוויה לכשיגיע זמנו, מרוב שהוא כ"כ לא היה מוכר. ולבסוף הכירו אותו בכל קצווי תבל. אבל תארו לכן: לולא שהיה מתפרסם, וכי מחמת זה היה יורד משהו מן המשהו מגדלותו??? אדרבא! שמעתי פעם מהגאון מוילנא שהתבטא על עצמו, שהוא רק מס' 3 בדורו, כי יש עוד שניים שהם יותר ממנו בגלל שאינם מוכרים! מכאן שהפרסום מפחית מהגדולה ולא ההיפך! אף אחת מאיתנו לא באמת מבינה בלימוד, ולא ביר"ש ובהתמודדות בעלינו עם ייצרם, בעליותיהם וירידותיהם, כשלונותיהם כמו הצלחותיהם… אף אחת מאיתנו לא באמת יודעת, שאולי היא מגדלת את גדול הדור הבא… לא בפרסום! באמת!
יקרה! בעיקר התרגשתי בהערכה עצומה מהתפילה הטהורה שלך! התמלאתי הערכה לרצון להגיע "לעבדך באמת" ונענתה תפילתך. החכמתי…
תבורכי ויתן השם משאלותיך לטובה