המחזור החגיגי הקרוע שלה, הבכי החרישי בתפילות צרובים לי עד היום בזיכרון.
אני לא יכולה לשכוח את האישה המופלאה הזו שכל כולה הייתה שקועה בתפילה. היא בכלל לא ידעה מה היא חוללה בשורות מאחוריה, כשעיני כל הצעירות נשואות אליה, להשתוקקות הכל כך אותנטית שלה ולכוונה הטהורה הזו שאי אפשר 'לשחק'. היא הייתה בוכה כמו בת לאבא, כמו מישהי שבאמת עומדת למשפט. וכולנו הצעירות מאחוריה מקבלות המחשה מרגשת ליום הענק הזה בו הכל יקבע ויכתב.
היא הדביקה את כולנו בכוונה. האדוות שנוצרו מהתפילות שלה ימשיכו במעגלי ענק גם השנה, כשאני ועוד עשרות נערות מהשורות האחוריות בעזרת הנשים, רובנו היום כבר אמהות לכמה קטנטנים. נשב בבית ונתפלל עם העוללים הרכים, אני בטוחה ששוב התמונה שלה תצוף לנו בזיכרון. מעגלי ההדבקה שלה יכולים להיות כל כך רחוקים, עד שיהיו רבות שלא יידעו מי הראשונה בשרשרת ההדבקה שהדביקה אותן…
כשנזכרתי בה חשבתי לעצמי, מתי בפעם האחרונה הדבקת מישהי? בחיוך, בתקווה באמונה או בחוויה של התפתחות… כי אפשר וכדאי להדביק, בלי לדעת… אז אם כבר להדביק, שיהיה בדברים טובים. הלוואי ונזכה להדביק ולהידבק וששרשראות ההדבקה האלו יהיו ארוכות ארוכות…
שלכן,
ברכי וצוות האתר
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
