מצמרר: מכתב שהוא סוג של נבואה/ אודל קליגר

אני בוחרת לספר לכן משהו מאוד עוצמתי כדי שתבינו מי הייתה אמא שלי.

לפני חודשיים, ממש בשבת לפני שהיא טסה לאומן לאח שלי, אמא שלי באה אלי לשבת. באותו שבוע ביום חמישי סדרתי את המגירה של כיסויי הראש שלי, לקחתי שני כובעים שהיו לי, שבתיים, ואמרתי לעצמי שעלי הם קצת קטנים, אולי אתן אותם לאמא כי בדיוק קיבלתי שני כובעים חדשים.

אמרתי לעצמי שאני טיפה אשדרג אותם, אשים רצועה של קטיפה כדי שיהיה יפה.

ביום חמישי בלילה אני מסדרת את שני הכובעים, תופרת לפי הגודל ומניחה על השולחן. אני מבקשת מהילדים שלי 'לכו תביאו לסבתא בבקשה את הכובעים שיהיה לה לשבת'. הם אמרו 'כן, רגע, שניה, נגמור, נסדר…' ועבר, הם לא הספיקו..

ביום שישי בבוקר אני אומרת להם 'לכו שניה תביאו לסבתא כדי שיהיה לה לשבת'. הם אמרו לי 'תכף, תכף נלך ונביא' וכמובן שעבר יום שישי והם לא הספיקו.

אמא שלי הגיעה לבית שלי בליל שבת, נכנסת לבית, התיישבה על הספה או הכיסא והתחילה את התפילות שלה, את כל התיקון הכללי ואת הליקוטי תפילות ואת כל התפילות שהיא רגילה כל הזמן להתפלל. אני נחתי לי  מנוחת שבת של בין הדלקת נרות לסעודה שאני תמיד נחה לי, איזה שעה או שעה וחצי עד שחוזרים מהתפילה ועד שדופקים בדלת ואומרים לי 'אמא, קומי, הכל מוכן'.

באותה שבת קמתי מהמיטה והתארגנתי ואז הסתכלתי, יש לי מצלמות אבטחה בחדר שאני מסתכלת מה קורה בסלון ומה קורה במטבח. ראיתי במצלמות את אמא שלי יושבת בסלון. לא יודעת להסביר לכן, אבל כוח שמימי פתאום גרם לי להדוף את עצמי אחורה וכאילו מישהו השתלט לי על המחשבה ואמר לי 'לכי לחדר של הסטודיו ותביאי את המטפחות, הכובעים שהכנת לאמא שלך'. אני אמורה לפתוח את הדלת ולהגיד לה 'אמא שבת שלום' ואז ללכת להביא לה, אבל לא, משהו בי אמר לי לכי אחורה ותביאי את הכובעים.

היה חושך בחדר של הסטודיו, מששתי והבאתי את שני הכובעים שהיו על השולחן מוכנים. אני פותחת את הדלת של החדר שלי, יוצאת לכיוון הסלון ורואה את אמא שלי יושבת בנינוחות שלה ומתפללת את התפילות שלה. תוך כדי אני אומרת לה 'אמא', ואני מסדרת לה ומזיזה לה את המטפחת שהייתה לה ומניחה לה את הכובע החדש על הראש.

פתאום אמא שלי פרצה בבכי ואומרת 'תודה ריבונו של עולם, עכשיו אני יודעת שאני אהובה לפניך, עכשיו אני יודעת שאתה רוצה את התפילות שלי'. היא ממשיכה לבכות ושואלת אותי 'איפה אהרון?', אמרתי לה 'אמא מה קרה?' והיא אומרת לי 'איפה אהרון?' עניתי לה 'אהרון בתפילה, הוא יבוא עוד עשר דקות או רבע שעה'. היא אמרה לי 'אני חייבת שאהרון יבוא, אני חייבת שאהרון יבוא'. ביקשתי שתספר לי מה קרה, באותו רגע ראיתי שהיא לא נינוחה ולא הבנתי מה קורה. היא פשוט הרימה את הידיים ואמרה 'תודה ריבונו של עולם, תודה ריבונו של עולם, עכשיו אני יודעת שאני נקיה לפניך'.

אחרי כמה רגעים אהרון הגיע והיא פתחה שקית כמו שקיות גל פז והיא הוציאה מכתב ואמרה לאהרון 'אהרון תקרא'. ואהרון קורא ורואה שכתוב שם ככה:

'שלום ריבונו של עולם, השעה שלוש ועשרים אחרי הצהריים של יום שישי. ריבונו של עולם, עכשיו דיברתי, עשיתי התבודדות ואני לא יודעת אם באמת המעשים שלי רצויים לפניך, אם אתה באמת שמח מההתנהגויות שלי. אני כבר המון שנים לבד, החיים לא קלים ולא היטיבו איתי, אני כל היום עסוקה רק בתפילות. אני חייבת שתיתן לי אות וסימן שאתה באמת מרוצה ממה שאני עושה. ויותר מזה, אני אגיד לך מה הסימן שאני רוצה. אם אני אבוא עכשיו לבית של אודל והיא תשים לי כובע על הראש, אני אדע שאתה אוהב את התפילות שלי.

ובסוף היא כותבת 'אני יודעת שלא יאמינו לי, לכן רשמתי את הדברים'.

את כל זה אהרון מקריא לי ואני באותו רגע אומרת לעצמי מה זה, מה הסיכוי שאני אניח לאמא שלי כובע על הראש? אני יכולה מקסימום לצאת ולהגיד לה 'את רוצה איזה כיסוי יותר נוח?' וגם מה זה שלא פתחתי מיד את הדלת ואמרתי לה שבת שלום אלא הלכתי אחורה ויצאתי והנחתי לה?

זו הייתה אמא שלי, הייתה לה סוג של נבואה.

גם בסוכות האחרון היא ישבה איתי בסוכה ואמרה לי 'אודל, לא בטוח שתהיה לך עוד הרבה זמן אמא, תאהבי. תהיי בחמלה. גם אם בחיים היו דברים שלא תמיד הסתדרנו בינינו, תאהבי, תמחלי ובואי נהיה בת ואמא' ולא הבנתי שבאמת מדובר במספר חודשים קטנים.

יש לאמא שלי כוח חזק ביותר, אמא שלי היא אחת הנשים הכי חזקות הקיימות בתבל. מי שרוצה שאמא שלי תפעל בשבילה לישועות, ערב שבת הקרוב, תדליקי נר לרבקה ברכה בת גרשון ותבקשי ממנה שתהיה מליצת יושר עבורך. מבטיחה שכדאי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

לא מעניין אותי איך תקראו לי: מתמודדת/נושרת/ אבל אני כותבת לאמא שלי! הרבה זמן לא דברנו … את יודעת מה הם צריכים, תתפללי עליהם/ אודל קליגר לגדול תמיד מרים אפללו על פרשת ויגש מלאכים של מטה /אפרת צ. על מה את מדברת? אני בעבודה/ אודל קליגר