"אמא, קר לי… יש גשם"
"חמודה, את בישלת את זה לעצמך. תלמדי לקח שאין כמו בבית. בעיה שלך"
.
הטלפון צלצל אצלי ב 00:15 בלילה.
"חיה, קר לי, יורד עלי גשם. אמא לא מוכנה שאחזור הביתה".
"איפה את"? שאלתי מיד, תוך כדי שאני מרתיחה מים לתה.
"מתוקה שלי את לא לבד! אני מיד אחבק אותך. אני מביאה לנו לאכול ואני באה ויהיה בסדר".
אוספת מעיל ביד אחת, ביד שניה כותבת לעוזרת שלי שתבוא מיד לאסוף אותי. לוקחת את תרמוס התה ושוקולד, תוך כדי שאני מדברת איתה ומסבירה בטון מלטף ואוהב כי היא לא אשמה במצוקתה כלל, ומסכמת איתה על מקום מפגש בטוח ויבש".
אנחנו צריכים להסתכל עליה כחסרת אונים וחסרת ישע, ופתאום נראה רחמים, נראה חמלה ונמצא את הפיתרון.
אל תלחמו!
להגיד לה תלמדי את הלקח בזה שהיא תהיה ברחוב? הלקח יהיה לגמרי אחר ממה שתרצו להשיג…
הלקח יהיה: "אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא אוהב אותי והעובדה היא שמוכנים שיהיה לי קר, שיהיה לי רטוב ולבד".
זה נכון שצריך ללמד ילדים ונוער לקבל תוצאות למעשיהם, אבל אל לנו. לא דרך כאב, לא דרך קור והתנכרות, אלא דרך גבולות ברורים ומדוייקים.
דרך המקום הזה שהכללים נועדו, כדי שאני אגן עלייך, אני צריכה לשמור עלייך.
הגעתי אליה, היא רעדה כולה.
חיבקתי אותה חזק, היא פרצה בבכי ושאלה: ככה זה יהיה תמיד? לא יהיה לי מקום?
ושוב אני חוזרת ב- 00:35 בלילה.
התקשרתי לאמא שלה ואמרתי: "מדברת חיה פולק,
הבת המדהימה שלך איתי, אל תדאגי. אני בטוחה שאת בתוך תוכך דואגת לה ורוצה רק את טובתה".
האמא רעדה ואמרה לי, 'חיה, זו את"?
"בטח", עניתי.
והיא מספרת מסכת שלמה המגיעה לקצה של ויכוח סוער שבסופו הילדה ברחה, והאמא כבר לא יודעת מה לעשות לרדוף אחריה בטח שלא…היא כבר לא יכולה להתמודד ושואלת: "יש מה לעשות?"
עניתי ברוך שיש עוד הרבה מה לעשות. הרגע התחלנו! אבל אני מבקשת שנתחיל מחר בבוקר. בבקשה רק תקבלי אותה, תתני לה לישון במיטה שלה , ומחר על הבוקר אני אגיע אליכם ונשב בצורה מסודרת ונדבר על הכל. הכל כולל הכל.
נגיע גם לתהליך, בבקשה, רק לילה.
האמא שתקה ולפתע זעקה: "אבל את מבטיחה לבוא מחר?"
"אני מבטיחה", עניתי.
לאחר כמה דקות הגיע אביה של הילדה לאסוף אותה. שתינו תה, דיברנו מילים יפות והנערה חזרה למיטה החמה שלה ולכרית שלה.
כמובן שלמחרת בבוקר הייתי שם, דיברנו, בכינו, צחקנו – אבל גישרנו.
והן בתהליך, כזה שייקח עוד זמן והרבה משאבים רגשיים כד0י למצוא את הש0פה המשותפת בין ההורים לילדה, ותאמינו לי ששני הצדדים אבודים ואובדי עיצות אבל מה שבטוח שיש לאן להתקדם. רק אל תסגרו דלתות רק אל תגיעו לקצה הזה. אני והצוות שלי משתדלות להיות שם, אבל מעדיפות שההורים והילדים ילמדו להתנהל ולגשר.
הפעילות נעשית בהתנדבות.
ממני באהבה ענקית חיה פולק מנכ"ל מרכז ה.מ.ה לתקשורת נכונה וחוויתית עם ילדים ונוער רוצים להיות שותפים? צרו קשר 0524079921
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
