לעיתים, תוך משחק וללא משים- אנחנו שומעות את הילדים שמדברים ואנו מגלים דברים שאולי לא היינו רוצות כ"כ לשמוע.
כשילד משחק ומחליף דמות, הוא ממש מרגיש שהינו הדמות החדשה ונכנס אליה ולכן אין לו בעיה להיות הוא עצמו ולא מה שמצפים שהוא יהיה.
באחד הימים נכדי הקט בא לאימו ואמר לה: בואי נתחלף – אני אהיה האמא ואת הילד. האם הסכימה. הרי זה רק משחק. לאחר כמה דקות הוא קרא לה בשמה הפרטי – והיא כמובן ניתרה ממקומה! לשאלתה כיצד הוא מעז ליקרוא לה כך ענה הזאטוט: במשחק אני האמא ולכן אני יכול לקרוא לך בשמך הפרטי.
אם היינו מאפשרים לילדנו לבטא באמת את אשר על ליבו, בלי שיחשוש מביקורת או גערה, והיינו שואלות אותו מה דעתו על נושא האוכל בבית, לאמהות רבות היתה נכונה הפתעה!!!
פגשתי מישהי שסיפרה לי על כך שאימה הייתה טורחת להכין מדי יום, קיץ חורף סתיו ואביב, ארוחה מלאה + מרק. מן הסתם האם עשתה זאת במסירות אין קץ, וחשבה שזאת חובתה וזה הטוב ביותר עבור ילדיה, אך דא עקא – שילדתה, שהיא היום אמא בעצמה, לא ראתה זאת כמסירות ולא העריכה את כמויות הבישולים הללו כלל – וכאשר הכריחו אותה לסיים את האוכל אפילו שהיא עצמה כבר שבעה, בטענה ש"אמא עבדה עליו כ"כ קשה", הייתה מכניסה את מה שנותר בצלחת לכיס, ומשליכה זאת לאחד הפחים שבחוץ!
לו היו שואלים ילדה זו- ועוד המון ילדים אחרים, מה הם רוצים? מה היו מעדיפים? מן הסתם לא מעט היו עונים:
עדיף לנו שאמא תהייה יותר רגועה, שתשחק איתנו קצת בשלווה, מאשר שתבשל לנו הררי מאכלים שכלל איננו רוצים.
יש לנו האמהות מנהג, לא לכולן כמובן, לדרוש מהילדים לסיים את מה שיש להם בצלחת. אמנם בל תשחית זה דבר חשוב, אך גם בל תשחית את הקיבה או את הילד – אף הוא חשוב.
אם אימא מסורה שכזו תבוא לביתי או תאכל במסעדה, ולקראת סוף הארוחה היא תרגיש שכבר שבעה, אך נשארה לה בצלחתה עוד כרבע מנה, ואני כמארחת או המלצר במסעדה ניגש ונאמר לה: גבירתי! בל תשחית! את חייבת לסיים את כל מה שבצלחת, גם אם את כבר שבעה!
איך היא תרגיש? איך היא תחוש?
גם לילדינו יש מנגנון רעב ושובע, וכל עוד שלא נהרוס אותו בידינו מן הסתם הוא יעבוד כראוי!
מומלץ לבדוק לפני שאנחנו מעניקות לילדים: האם אילו באמת הצרכים? האם זה מה שהם זקוקים לו? ואילו כמויות של אוכל גופו הקטן מסוגל להכיל?
בואו נעצור לרגע ונחשוב, ואולי גם נשאל תוך כדי משחק חלופת תפקידים בינינו לבין הילדים:
מה הם רוצים? מה הם חושבים? ואילו דברים הם היו משנים?
אם יש לך תובנות – מחכה לשמוע אותן כאן בתגובות.
ובמאמר שיבוא אם ירצה השם נרחיב קצת יותר על ההבדל
בין הנותן לנוטל…
הכותבת : שלומית חזן , מיסדת שיטת " ריסטרט " להצלחה. לאנשים שלא מתפשרים על פחות ממצוין! נייד : 0527674070 . מייל : [email protected] אתר אינטרנט : https://www.restart-success.com/
5 תגובות
שימי ❤!
איפה שיש אוכל ילד לא מת מרעב!
הכל טוב ויפה אך מה קורה אם הילד מעדיף לשחק שעות ארוכות ומתעלם מ איתותי מנגנון רעב ועייפות
אהבתי את הגישה. היא נובעת ממתן כבוד לילד כאדם עם רצונות וצרכים משלו שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם הרצון האמהי להאביס למשל.
אותה דרך ניתן להעתיק גם לצורת הבעת האהבה לילדים, שלא תמיד הם אהבים וצריכים, כשהורה או סבא סבתא מתנפלים על הילד בנשיקות ובחיבוקים, לא תמיד הוא רוצה וצריך ומוכן להכיל אותם.
אז שימו לב!
אי אי אי…
הזכרת לי מקרה קטן שהיה לי עם אחיינית שלי … היא היתה בת 3, ואני דיברתי איתה על "בל תשחית" ושצריך לגמור את הפיצה שסבתא הכינה. הצלחתי לשכנע אותה והיא ליקטה ממש פירור לפירור. אמרתי לה: "אני רואה שאת רוצה אבל את לא יכולה. פעם הבאה תקחי חצי…"
נכון, חינוך אינו להכריח!
חוצמזה, ילדים רואים אם ההורים בעצמם אוכלים כמו שצריך, ודווקא ילדים שלא רודפים אחריהם רודפים אחרי האוכל
זה לעניין האוכל…
באמת צריך לשים לב ללב הילד ובשעת איכות אתו ניתן לגלות עוד ועוד…
תודה על המאמר המחכים!
היי דודה,
אהבתי את הפתיח עם ה'אי אי אי'…
לרגע דמיינתי לקרוא תגובה מר' שלום שבדרון, ר' יענקל'ה גלינסקי או ר' ראובן קרלינשטיין… בטח אחרי שנזכרת במקרה החינוכי שהיה לך עם אחייניתך…
את מדברת ממש לעניין, ואני מאוד מזדהה עם המשפט "ילדים שלא רודפים אחריהם עם אוכל – רודפים אחרי האוכל…"