זה כנראה המשפט שנשמע עכשיו כמעט בכל בית חרדי שבו יש גם בנים וגם בנות.
"היא כבר ישנה עד מאוחר…"
"היא נוסעת לבת דודה ואני צריך ללכת לחיידר…", "זה לא הוגן"…
אנחנו נוטים לחשוב שהוויכוח הוא על מספר ימי החופש. אבל ברוב המקרים הוא בכלל לא על החופש. הוא על השוואה.
ילדים בודקים את מקומם בעולם דרך מי שנמצא לידם. האח או האחות הם נקודת הייחוס הקרובה ביותר ולכן גם הבדלים זמניים נחווים לעיתים כהבדלים בערך, באהבה או ביחס.
כאן נכנסת אחת התיאוריות המשפיעות בפסיכולוגיה החברתית: תיאוריית ההשוואה החברתית של ליאון פסטינגר. היא מלמדת שבני אדם אינם מעריכים את מצבם באופן מוחלט, אלא בעיקר באופן יחסי. ילד יכול להיות מרוצה לגמרי מהמציאות שלו כלשעצמה, עד לרגע שבו הוא מגלה שלידו מישהו קיבל משהו אחר.
לכן, לפני שמסבירים כדאי להבין.
במקום להגיב ב: "די לקנא", "זה מה יש וזהו", "ככה זה".
אפשר לומר: "אני מבין למה זה מרגיש לא פשוט לראות את אחותך כבר בחופש כשאתה עדיין קם בבוקר."
ורק אחר כך להוסיף ולהסביר: "לא כל הבדל הוא חוסר הוגנות. לפעמים אנשים נמצאים בתקופות שונות, וגם זה חלק מהחיים."
ואולי יש בכך גם הזדמנות חינוכית.
אנחנו נמצאים בתוך שלושת השבועות, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, תקופה שבה עם ישראל מתבקש לעצור, להאט, להתבונן ולתקן את מערכות היחסים שבינינו.
חז"ל לימדו שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. אבל שנאה אינה מתחילה ביום אחד. פעמים רבות היא מתחילה במקום קטן הרבה יותר – בהשוואה. בתחושה שלאחר יש יותר, שמישהו אחר קיבל יחס טוב יותר, שהמציאות אינה הוגנת כלפיי.
השוואה שאינה מעובדת עלולה להפוך לקנאה, קנאה עלולה להפוך למרירות, ומרירות עלולה לפלג ולהרחיק אותנו מאהבת הזולת.
אולי דווקא הימים האלה מזמינים אותנו לעזור לילדים לעשות את התנועה ההפוכה.
לא לבטל את התחושה, אלא ללמד אותם להחזיק בה בלי לתת לה לנהל אותם.
זהו גם תרגול של ויסות רגשי ושל דחיית סיפוקים, היכולת לשאת פער זמני מבלי לפרש אותו כפגיעה בערך העצמי.
אולי זו אחת המתנות הגדולות שנוכל לתת להם. לב שמסוגל לשמוח בחלקו, גם כשהוא רואה שלמישהו אחר יש כרגע משהו אחר.
ואולי זו גם אחת מאבני היסוד של תיקון ימי בין המצרים- להפחית השוואות, להרבות עין טובה, ולגדל דור שיודע שהערך שלו אינו נמדד במה שיש לאחרים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
