גם לך יש ציור צבעוני על מי היא 'אמא מושלמת'? / אסתי הס

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בס"ד

הציור שליווה אותי שנים רבות אודות האמא המושלמת, היה מין דמיון של אמא וילד היושבים על השטיח מול האח. ספר גדול וצבעוני פתוח לפניהם והאמא מקריאה סיפור בנחת. ציור תמים של אידיליה. הייתי מוותרת על קול הזרדים המתפצפצים באח המבוערת. לפעמים עדיף דווקא רחש של מזגן דולק. אבל מאפייני האידיליה הזו נשארו אצלי דומים – רגע של שקט ושלווה. כל העולם נשאר בחוץ ואמא מתייחדת עם ילדיה לשעת סיפור קסומה.

מציאות החיים נראתה קצת אחרת והאידיליה הזאת נשארה כמו כוכב הצפון, שאמנם מראה לנו את הדרך אבל אף פעם איננו יכולים לגעת בו באמת.

עם הבת הבכורה עוד הצלחתי איכשהו, פעם פעמיים. הבעיה היתה שמהר מאוד היא תפסה את הקריאה וכבר לא היתה צריכה אותי בשביל זה. היא העדיפה לקרוא בקצב שלה והסתדרה מצויין. מהר מאוד מצאתי את עצמי מוקפת במשפחה מבורכת ב"ה, ואז האתגר נעשה מורכב יותר. אולי גם את מכירה את זה?

את יושבת על הספה בסלון אחרי הדלקת נרות שבת. פותחת את התיקיה של הינוקא ומנסה לעבור איתו בניחותא על דף הקשר, אבל אחיו דוחף את דף הקשר שלו. הוא רוצה קודם. ובכלל – מי ישב ליד אמא? ואת הקטן לא מעניין מה שהגדול מספר בהתלהבות.

תמונת מצב נוספת – את אחרי מרוץ השכבת הילדים. מבטיחה לעצמך שהפעם את יושבת איתם ומספרת להם סיפור. פסטורליה במיטבה. הנה את עוד רגע קט, ועוד אחד, ועוד אחד קטן – ואת מגיעה לזה. את לא עונה לטלפונים. את רק מביאה עוד כוס מים ושמה פלסטר ומזכירה צחצוח שיניים וחותמת על מבחן לבת הגדולה ו… ו… ו… את מתיישבת ואחרי שתי מילים – התינוק בוכה.

טוב לא תמיד זה כך. רק שלעיתים נראה כאילו החלומות שלנו חומקים והנה שנות הילדות חלפו ביעף ומה נשאר?

התסכול הזה ליווה אותי במשך שנים, אבל עם הזמן גיליתי שזמן איכות עם אמא לא חייב להתקבע עם אותה תמונה פסטורלית שציירתי לעצמי. יש דרכים נפלאות נוספות לשעת סיפור נעימה וחווייתית שתלווה את הילדים עד זקנה ושיבה. לפעמים סתם לשבת לידם לפני השינה, לשמוע אותם. לספר להם מה זה מזכיר לי. ילדים הכי אוהבים שאמא מספרת להם על מה שקרה לה כשהיא היתה ילדה (בתנאי שהיא לא היתה מלאך כמובן).

סיפורים כאלו עשויים לצוץ סתם כך, בשעות אחר הצהריים כשאמא ליד הכיור ומתגלגלת שיחה. כשחוזרים מהגן ורואים נחליאלי או רקפת או לימון שצמח על העץ בחצר של גברת בוסקילה.

למעשה כולנו מספרי סיפורים. נולדנו כאלו. אני משוחחת עם אחותי בטלפון ומספרת לה איך היה במירון. אנחנו מוצאות את עצמנו מתגלגלות מצחוק מאנקדוטות שונות עם הילדים ואיתנו. כל מה שסובב אותנו הוא בעצם סיפור. אז נכון שכדאי ששעת הסיפור תופיע במקום גבוה בסולם העדיפויות, כי עצם ההתכווננות שלנו לשם מסייעת לנו לזהות הזדמנויות כאלו ולנצל אותן, ולא חסרות דוגמאות לכך.

הרכבים החלודים הניבטים מחלון האוטובוס בשער הגיא מביאים אותי לספר לילדתי את סיפור השיירות שהבקיעו לירושלים.

השיר שהיא מזמזמת "כד יתבין ישראל" מביא אותי להיזכר במהר"ם שפירא מלובלין ובסיפורו של הדף היומי, או בסיפור על המשפט הבלתי נשכח שהוא שמע מאמא שלו בילדותו כאשר יום אחד המלמד לא הגיע.

ישבתי פעם לצד אם שסיפרה לילדה הקטן ספר שהביא מספריית הגן. האמא עצרה מידי פעם לוודא שהילד מבין את מוסר ההשכל. היא שאלה שאלות מלומדות וכיוונה אותו להבין את המסר. הילד החליק אט אט מהספה וחמק לבנות בניינים בלגו. לא היה נראה כי שעת הסיפור נעמה לו.

אמרתי לעצמי: 'אולי איני מרבה ליישם שעות איכות על פי הפרוטוקול, עם זאת אני מתנחמת שלפחות איני עושה טעויות מהסוג הזה שנכחתי בו עכשיו'.

מה שהכי מצחיק, מפתיע ומרגש, שלאחר קרוב לשלושים שנות הורות, מספרות לי הבנות שלי בנוסטלגיה כיצד הייתי יושבת איתם ומספרת להם סיפורים. "אני?" אני לא מבינה. "אני לא זוכרת את זה. אני רק זוכרת כמה תמיד רציתי וכמה אף פעם לא הגעתי לכמה שאני רוצה".

מסתבר שמעט הפעמים שאנחנו כן מצליחים להיות ההורים שאנחנו רוצים להיות, נשארים טבועים כה עמוק בליבותיהם של הילדים, עד שהם הופכים להיות תמונת ילדות שמנצחת את השגרה האפורה שהיתה בין הפרקים.

רוצה לגלות את הסודות הקטנים שיסייעו לך לפתח בילדייך חוסן באמצעות סיפורים? חפשי: "הדרך השלישית לספר סיפור". או שלחי בקשה לדוא"ל: Estihes@gmail.com וכתבי: "מעוניינת במדריך ספרות טיפולית".

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.