אמא?
איפה את??
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
קול נשיפה נשמע מתחת לערמות
זאת כנראה אמא… אמא? את כאן??
מתחת לכביסות?
לא.
מתחת לכלים?
לא.
מתחת לשטיפת המרצפות?
לא.
אז איפה היא יכולה להיות האמא הזאת??
פתאום הורגשה תזוזה.
הנה הידיים, הזרועות, הו. הנה הראש שלה!
אמא!!!
– איפה היית?
– כאן. מתחת לרגשות אשמה.
– למה? מי קבר אותך תחתן??
– הם!!! הכלים! הכביסה! השטיפה! הם מושכים אותי מכל כיוון. כבר אין אותי!
– אפשר להסתכל עלייך רגע?
– לא.
– למה?
– כי אין לי בשבילך כלום!
– ככה?
אבל שטפת וקירצפת וניקית והאכלת והחלפת וסידרת והכנסת ותלית וקיפלת וגיהצת.
מה כלום?
– טוב זה לא נקרא. זה.. הבית. הוא דורש. חוץ מלתקתק אותו, באמת לא עשיתי כלום היום.
– טוב אז אני הולך
– מה???
– אם אין לך כלום בשבילי אני הולך. מה?
– לא! אל תלך! אני.. לא! בבקשה! עד שניפגשנו.
הוא חיכה.
כל כך רציתי שיישאר! עד שהוא כאן. עד שאני כאן. עד שאנחנו ביחד. אחרי היום הזה עם העשייה המוטרפת שלו.
– אתה… חושב שנשאר ממני משהו, למרות הכל?
הוא לא ענה.
רק הסתכל עלי בעיניים מצפות מאוד, כמשליך את השאלה בחזרה. הוא רצה שהתשובה תבוא מתוכי.
– א.. א.. אני… גימגמתי ממש.
כל הרצון והתשוקה שלי לתת לו תשובה אמיתית עמד כמו גוש בגרון, ולא הצליח להבקיע את מיתרי הקול. ולהפיק מהם צלילים. מילים. תשובה.
לרגע רבו קולות בתוכי
אין לך בשבילו… מה לעשות?
אבל זה לא נכון. יש! יש לי! בטוח!!
כן? מה יש לך בדיוק חוץ מהטכני השוטף?
איפה התפילה? איפה החיבור? איפה הלב?? אה???
מבפנים הם רבו לי. מבחוץ הוא עמד וחיכה. ואני עמדתי בינהם. מחכה להכרעה.
הדמעות רצו לפרוץ החוצה. הגוש בגרון התעצם ודחק. מיתרי הקול חסמו ולא נתנו לאף אחד לצאת. איבדתי שליטה.
אאא
אאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
זה פרץ ממני כמו ילדה. בלי הסבר בלי מילים בלי צורה.
פתחתי את העיניים.
הוא היה שם, עדיין.
ראיתי אותו עוטף את הצעקה שלי בזהירות משל היתה יהלום יקר מאוד. שלא תישבר. שלא תיהרס. שלא יאבד ממנה אפילו לא א' אחד. הידיים רפו, ואיתם גם הזרועות, והגוף.
והעיניים שלי, שהיו מוסטות הצידה תמיד, כמי שאין לה-
החלו מצפות…
לרגע נפגשנו.
אני. הוא. הרצון.
איך נקברת לי ככה מתחת לרגשות אשמה?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
כתוב יפה מאוד!!
וכואב…….
אלופה! אין עלייך!!
אשריכם אתר 'קול כבודה' שזכו לכאלה סופרות יקרי ערך!
איזה אלופה!!! פשוט מדהימה!
איזה כתיבה יפה! אין זה כתבה שיטחית אלא מבט עמוק על החיים, יש לך מודעות עצמית וגבוהה ומאד, את מחוברת לעצמך, ולרגשות שלך…
פשוט נדיר ומדהים אותי…
אין זה דיבורים מציטוטים מוכרים, אלא את מוצאת מתוך חיי היום יום את העומק הכי גדול!
אשרייך!
מחכה כבר לכתבה הבאה שלך…
ככ נוגע!!! את מצליחה לבטא בכשרון מדהים רגשות שהרבה פעמים אנחנו לא מצליחים להגדיר לעצמנו…
זה לא סתם עוד מאמר זה ממש פותח משהו בלב ומקדם בעוד צעד בחיים…
תודה רבה!!!