רק לאחר שחשפתי את סיפורי האישי לראשונה מול מצלמה, הבנתי מדוע נמנעתי מכך כ"כ הרבה שנים. הגוף שלי הגיב כמו לאחר פוסט טראומה, בתוכי קפאתי מרוב הלם, ובמשך כמה ימים הסתובבתי חסרת שקט.
הרגשות בתוכי השתוללו: הרגשתי שאני מתעמתת מול פחדים הגדולים ביותר בתוכי, כמו הפחד מלשמוע את קולי שלי, וכמה שאני מבוישת בעקבות ארועים שחוויתי. וכן כמה שאני רחוקה מהמצב האמיתי בו אני רוצה להיות, כתוצאה מהטלטלה שהפכה את חיי וזרקה אותי לכל מיני כיוונים שלא חלמתי שאהיה בהם לעולם.
הבנתי שאני יכולה לדבר על נושאים רבים, אבל דווקא דברים שנוגעים לי אישית, אני נוטה להסתיר, וזאת מכיוון שכאשר מתגלית האמת הפנימית שלי, אני מריחה סכנה. כאילו הדברים שלי יגררו אחריהם ביקורת קשה.
וכך התפתח בתוכי איזושהי תופעה שאני קוראת לה "מחלה אטואימונית רגשית" שזה בעצם דימוי לכך שכמו שהגוף נלחם בעצמו אני נלחמת בקול שלי, ברגשות שלי ומכבה את עצמי בידיעה מתוך הפחד.
אולם בשלב מסוים ככל שהמודעות שלי הצטללה, הפחד הלך והתמוסס. וכך אזרתי אומץ לתעד את הסיפור מתוך הכרה שהתגובות הפיזיולוגיות עלולות לבוא. כמי שהשתיקה את הקול הפנימי שלה הרבה שנים, יצרתי בתוכי ראקציה אוטומטית ל say שלי.
וכשאני כבר כן מצליחה לאמר אותו אז הגוף מגיב כמו אחרי מלחמה בתחושות של קריסה, חולשה, עייפות רבה ויחד איתה החרטה ומפלצת האשמה שבולעת אותי לתוכה כמו דג רקק, כל עוד אני בעלת המצפון הזו שרוצה תמיד לצאת "בסדר" עם כולם.
למרות הכל לא חששתי מכל זה ורק חזיתי בעיני רוחי את כל אותם האנשים שיחשפו לסיפור וישאבו ממנו כוחות מחודשים, שידעו שהם לא לבד, והכי חשוב- שדווקא החוויה הכי קשה היא זו שהעצימה אתכם הכי הרבה.
ליז מלכה – מאמנת נשים באתגרי החיים | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
