סבתא מהכל בשקל / שירה אנטוורפן

שיתוף ב email
שיתוף ב print
מכירות את הקרב על הלב של הסבתות משני הצדדים?
עלי זה לא עובד.
מה אני אשמה שחמותי היקרה היא באמת אישה יקרה? כשהיא מגיעה אלינו אחת לשנה לביקור, מסוג הביקורים שמודיעים עליהם חצי שנה מראש, אני כבר נכנסת לעמדת התגוננות עצמית.
שלא תחשבו, אף אחד לא מאיים עלי, רק שינסו… אבל כשהיא מגיעה אנחנו נזכרים גם באמי שתחי' שהיא הסבתא מהצד הנגדי.
גם אמא שלי היא אישה עם לב רחב, טיפוס לארג' אבל רק בממדים שלה.
יש לאמי היקרה מעלות רבות, היא סבתא אוהבת וחמה, אבל מסוג הסבתות שמביאות אתן שמונצ'עס מהכל בשקל או שרוול של ביסקוויטים.
אין לי אישית אף בעיה בביקורים האלו, רק שאפעס, אתן מבינות כבר, שאם חמותי היקרה תרתי משמע מגיעה אלינו היא נסחבת עם מזוודת טרולי מהסוג המתאים לעלות אתו למטוס, והמזוודה הזו טסה המון ומביאה עמה אוצרות עבור הנכדים.
וכשאמי היקרה חד משמע מגיעה אלינו, היא מגיעה עם שקית ניילון שאחת מהידיות שלה קרועות אבל עם כל הלב החם והאוהב שלה והחיבוקים המוחצים.
למה אני נזכרת לי פתאום בשתי הסבתות הללו?
מוישי שלי נרו יאיר חוזר הביתה עם חבר. את החבר הוא סוחב מהחיידר בלי הודעה מראש. תרצהלה שלי למשל היא ילדה מנומסת יותר כשהיא מביאה עמה חברה הביתה היא נותנת לי התראה מראש. מבקשת מאישה נחמדה שתתן לה להוציא שיחה אחת וקצרה, מחייגת אלי ומודיעה לי שהיא בדרך הביתה עם שרהלה ועם נעמי.
אני מנסה להסביר לה שלא טיגנתי מספיק שניצלים וכל זה אבל תרצהלה מיד צועקת לי: אמא, את על רמקול.
עכשיו תגידו לי אם יש לי ברירה או לא.
אז מוישי שלי חוזר הביתה עם משולם מאיר, בנה של חברתי הטובה גולדה.
הם נכנסים לתוך המטבח, פותחים סירים, מעקמים את האף ומיד שועטים לחדר הילדים.
"סבתא שלך היא מהכל בשקל, אה?" אני שומעת את משולם מקנטר את בני מחמדי.
"נכון", מחמדי בכלל לא נעלב רק מסכים אתו בפה מלא טופי.
"סבתא שלי היא סבתא מקורית", משוויץ משולם "היא בכלל אלופה בכל מיני תעלולים".
מעניין איזו סבתא אלופה שם, כי אם הוא מתכוון לאמא של גולדה חברתי, אז היא נעבאך סוחבת רגל. איפה היא ואיפה פעלולים?
כנראה גם גולדה מסכנה נפלה עם חמות מושלמת מהאגדות.
"סבתא שלי היא קצת שחוקה כזו", מחמדי שלי נשמע דווקא מבסוט "אני חייב להשיג לי סבתא חדשה".
"וסבתא שלי אלופת העולם בטיפוס על מגדל אייפל", אומר משולם וממשיך "אני יכול אפילו להראות לך איך היא עושה את זה".
אני נכנסת לחדר הילדים, מכווצת גבות מול בנה של גולדה מאיר חברתי ומיד מתקיפה:
"ככה לא מדברים על סבתות. חד משמעית! כל הסבתות בעולם הן שוות, גם אלו ששות רק שקל אחד בודד".
כבודה של אמי עומד לי מול העיניים, אני מעבירה בעיני רוחי את החינוך הטוב שקבלה מאמה מורתה שתחיה. ורגע
"אוי ווי, היום יש לי תורנות בבית אבות אצל סבתא רבתא בובע קריינדל", אני תופסת את ראשי בשתי ידי "אולי תלכו לשם במקומי?" אני פונה אל ילדי החמד האלו.
"זו סבתא אמיתית הכי מקורית ישר מהעירה היהודית", אני מתחילה לשכנע אותם
"אולי אתם רוצים ללכת אליה קצת?"
בנה של גולדה עושה חושבים.
"סבתא מקורית מקורית או סבתא אמיתית אמיתית?" הוא מברר
"אמיתית, ברור", אני לא מבינה למה הוא מתכוון.
"סבתא על כסא גלגלים, עם פה אמיתי ועם המוווון המווון קמטים?" הוא שואל.
"אההה", אני עונה לו.
"אז זה לא שווה", הוא אפילו לא ממצמץ ומיד שולף איזה שרוך צבעוני מכיס המכנס ומשחיל אותו בין אצבעותיו.
סבתא סורגת (החוט שהולך היום)
כבר לא בדיוק סורגת, יותר מטיילת מתעמלת ואת הנכדים מידי פעם מבקרת:)

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

12 תגובות

  1. מסתבר שכל ה'שירות' מוצלחות… שוקלת לשנות את השם שלי:)
    ולעניין הטור – טוב, זה כבר ממש סיפור!!!
    שנון, שנון, שנון!!! והכל בזרימה שפשוט כיף לקרוא שוב ושוב ושוב
    אנחנו ממש צמאים לכזה סגנון, לידיעת המערכת החשובה!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.