חלק ראשון: יומן רווקות / יעל ברון משתפת

אהיה אתכן כנה, רבות חשבתי לפני שהחלטתי לכתוב את הטור הבא. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשתף גם ב'קטעים' הפחות יפים שלי בחיי הרווקות וכוונתי באלה שנוגעים באישיותי.

לאחר מחשבה החלטתי, כפי שבטח ניחשתן, כן לשתף ולו בשביל אחת מכן שחווה בהווה את חוויותיי מהעבר.

בטבעי הייתי נערה ובחורה שמחה ומתוקה, אהובה על כולם, לא פילוסופית ולא טיפשה, לא צינית ולא תמימה. במהלך שנות הרווקות הארוכות, עם הזמן ומסיבה שלא היתה ברורה לי – משהו באישיותי השתנה ולא לחיוב… הפכתי להיות צינית, לגלגנית ועוקצנית ממש.

כל חברה שפגשתי בדרכי (במיוחד נשואה ומאושרת:) זכתה למנה מפולפלת ממני. האמנה לי שלא התכוונתי לכך, זה השתחרר ממני בלי שליטה. הציניות שלי באה לכדי ביטוי דווקא במפגשים משפחתיים או חברתיים.

בתחילה, לא שמתי לב לשינוי, נתתי ללשוני להשתלח בכל מי שעבר לצידי בלי להבחין, אחים, אחיות, גיסים, גיסות וכמובן חברות – עד שאמי היקרה העירה והפנתה את תשומת ליבי לענין. פתאום הבחנתי שהאנשים האהובים עלי ביותר הולכים לידי בזהירות כאילו משהו עומד להתפוצץ סביבי. מתנהגים איתי בכפפות של משי, ואיך לומר? לא ממש נהנים בחברתי…

הנערה, הבחורה החמודה והאהובה הפכה לסכין שנונה ומסוכנת.

היה לי קשה עם הגילוי הזה וקשה עוד יותר לגעת בנקודה שהפכה אותי לכזו. עד שקיבלתי לידי ספר מדהים (ממליצה בחום לכל אחת בלי קשר לסטטוס ומעמד) שנכתב על ידי הרב נח וינברג זצ"ל ונקרא: 48' דרכים לחכמה'. קראתי אותו בשקיקה ממש ומשהו אחד תפס את תשומת ליבי במיוחד כי הוא נגע ברגשותיי, מצטטת לכן מתוך הספר: "עד כמה אתה מודע למערכת הריגשית שלך? נסה לבדוק את עצמך, איך אתה מרגיש – שמח? כועס? עצוב? תחושות ורגשות הן נקודות ציון חשובות, המצביעות על המתרחש מתחת לפני השטח. כשיש לנו חום אנחנו מודדים אותו בכדי לדעת עד כמה אנחנו חולים. כן הדבר בעולם המידות והרגשות, לפני שנוכל להתחיל ולטפל בבעיות שלנו, עלינו להשתמש ב'מד חום רגשי' בכדי למדוד מהו בדיוק מצבנו העכשווי.

נסה לברר – מהו הדבר שמטריד אותך, מה או מי גורמים לך ללחץ? האם מדובר בבעיה פנימית או אולי חיצונית? הגדר את הבעיה לפרטיה… צא מעצמך ונסה לתפוש את הנקודה האמיתית. אם לא תבדוק את הדברים בצורה רצינית, תמשיך להאמין שסתם אין לך מצב רוח והראשונים שירגישו בכך הם החברים האחרים שלך…".

קראתי את הפיסקה הזו והחלטתי לעשות ברור עם עצמי: מה גורם לציניות שלי לבעבע החוצה? הגעתי לתשובה מהר מכפי שחשבתי. הבנתי שהלגלגנות על אחרים באה ממקום עמוק שמאוכזב מהמצב שאני נמצאת בו, מתחושה של נחיתות קשה מאד, כאילו אני פחותה יותר מכולם כי טרם מצאתי את בן זוגי, טרם נמצא הבחור שאני מצאתי חן בעיניו…

התחושות הקשות הללו גרמו לי ללגלג על אחרים כדי להסוות אותן, כדי להסתיר את הכאב שאוכל אותי, את התסכול מהאכזבה שמלווה אותי יום יום.

אם הייתי נותנת מספיק מקום לתחושות ה'טבעיות' שמגיעות עם הרווקות ולא מדחיקה אותן או מתכחשת אליהן ייתכן ולא הייתי צריכה להתנהג כמו שהתנהגתי כדי להסתיר אותן.

עבדתי על עצמי תקופה לא מבוטלת, להשלים עם המציאות, להבין שהעובדה שאני עדיין רווקה לא מעידה עלי כלום כ'סחורה' שווה או לא, כך שאין צורך לחפות בציניות ובסרקזם שמביאים איתם רק בדידות…

אין לכן מושג איזו הרגשה טובה החלה להתפשט בי ואיזו נינוחות עטפה אותי כשהתחלתי להרפות והפסקתי להתקיף.

(פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך')

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ה' אז לקבוע פגישה? לא תלוי כמה הם נותנים… "טוב שלאה אמנו לא קראה את המדור שלך, כי אז היא הייתה מתחתנת עם עשיו, מה קרה לך?!" טובי ברון המסע: “אולי מישהו מקלקל לך?” " בפה מלא אמרתי 'השם תן לי דמעות וכוחות'"/ טובי ברון