בנות סמינר משתפות: קומי אורי

אילה שגב מגישה: דיאלוג עם רות זילבר 

חנוכה.

"קורונה טיים".

הצליל המוכר מכיוון המחשב. הבהוב.

אני מתיישבת. עם קריאת האותיות החיוך מתרחב על פני, ואני מניחה את אצבעותיי על המקלדת , רושמת כמה מילים ובוחרת סמיילי מתאים מהתפריט.

עד שחברה שלי תגיב, וזה לא לוקח הרבה זמן, אני נכנסת לדואר הנכנס. 3 הודעות שהתפספסו לי בזמן הדלקת נרות. הי, יש כאן 'קליפ שאת ח—–יבת לפתוח'. מצהירה חברתי הטובה. אני מתיישבת, פותחת, רואה.

 ככה ב"רגע" עברו עלי עוד 40 דקות יקרות.

מבין השלהבות וריח הלביבות מהמטבח עולה לפני דמותו של סבא.

סבא יצחק יוסף זילבר  זצ"ל שלקח כל רגע מחייו ויצק לתוכו עשייה וזכויות.

שהתעלם מהרוסים ורוח הקומוניזם. ולחם יחידי נגד הכל, הוא שהכריז בבית המשפט שעה שדנו בלקיחת ילדיו למוסד ממשלתי קומוניסטי ו'נאמן': "אני האמנתי , אני מאמין ולנצח אשאר יהודי מאמין".

החלטתי שגם אני רוצה לגעת, להרגיש, לנסות.

"אילה" אומרת לי רות חברתי הטובה, "את רואה את המדרגות האלה? את רואה כאן, את הבית? גם כשהזדקן הוא היה רץ אותן בשניות ספורות כדי להספיק את כל מה שתכנן לאותו יום. נהגי המוניות בשכונה טענו שקשה להתחרות איתו".

אני מתרגשת ומזכירה לשתינו: "בשביל זה נסענו לכאן. אני רוצה לדפדף איתך בין האלבומים ולשמע, להטעין כוחות ולהכיר את ערכו של הזמן".

נכנסנו אל הבית. סבתא הניחה לפנינו את השוקולד המסורתי והאגוזים. האלבום הקטן היה נראה גדול פתאום.

סבא בן ציון שיבדל לחיים ארוכים, בנו וממשיך דרכו של רב יצחק זילבר זצ"ל , התיישב מולנו. לא בכל יום נכדה וחברתה זוכות לשמוע מכלי ראשון את סיפור האמונה ומנגינת השמחה שהוא מלווה.

סבא מתרגש ומספר "כשאבא ז"ל הבחין שחנוכה מתקרב, מתוך נטיפי הקרח בסיביר – רק דבר אחד עמד מול עיניו: מצוות הדלקת נרות. הוא שבר נר שהשיג בעד מצרכים רבים לשמונה פיסות". הנהנו וסבא הוסיף:  "מידי כמה דקות הגיעה ביקורת. הוא שפך מים על ריצפת התא…"

מתחתי את שפתי, "למה?"

וסבא הסביר: "כשהשומרים רצו להכנס, התלמידים צעקו להם שיש נקיון עד הבקורת הבאה 'פפא' הספיק להעצים את האמונה ולספר ליהודים השבויים איתו על הניסים, בימים ההם בזמן הזה".

סבא המשיך: "גם כשהגענו לארץ ישראל, הוא התעלם מכל הדעות והמבטים התוהים. פעם, הוא חיפש אישה כדי לטפל בענין הלכתי סבוך .  רק דבר אחד הוא ידע; שהיא מתגוררת בשכונת גילה.  פאפא עלה במשך יום שלם על אוטבוסים בשכונה ושאל את הנוסעים : 'מי מכיר את אנה ברונסקי?' . בסוף הוא מצא אותה והכל בא על מקומו בשלום… כזה היה פאפא".

כמו בתיאום קראנו: "וואו" . 

ואז רצות לנו המחשבות בראש…

רק לחשב מה יקרה אם אני אצא מהקבוצה של אסתר. זה אומר לגמור את הקשר איתה לגמרי. ומה בנות דודות שלי יחשבו אם פתאום אני אפסיק להעביר להן את השירים של הזמר שהן כל כך אוהבות. ומה הבעיה בהם , בעצם? בהרקדות בסמינר משמיעים לנו אותם. ממש אותם.

אחרי כמה רגעים של הפוגה, סבא כמו קרא את מחשבותינו וחתם: "המעשים הם כך: או מעלים או מורידים. אין מצב סטטי ביהדות.".

סבתא הגישה לשולחן קערה שטוחה, ועל נייר סופג מבריק הניחה את הסופגניות במעגל.

תוך כדי שהניחה בצלחותינו, ספרה: " פאפא נהג לומר בשיחות לנשים, שהמטבח הוא ניצול הזמן הגדול ביותר בשבילן. לתת כח לצדיקים שיושבים ולומדים"

נטלתי אחת מהן ואחר הסטתי את מבטי לצד. אני? זמן?

הרבנים התירו למשפחתינו להכניס נט-פרי הביתה. נשכתי את קצה לשוני. התירו גם את זה? כל כך הרבה שעות להעביר את זמן על כלום אחד גדול? ועוד מה, הסרטון האחרון בו צפיתי היה קצת… לא נעים לומר, 'מהרחוב'. 

רותי, כמו שהיא אוהבת לשתף, אמרה בלי להסס מה אנחנו הנערות עוברות בימים כאלו…

ואז, כמו הבליחה בי ההבנה, והוספתי: "בזמן בו התכתבתי סתם דברים לא מועילים, יכולתי לעזור להורי. אפילו, אפילו לצאת איתך להליכה. "

סבא זילבר שהבין לליבנו ובעיניו הטובות ראה למרחוק: "את צודקת לגמרי. אמנם אנחנו לא בדרגה שלו, אבל לקחת משם צידה לדרך אנחנו יכולים גם יכולים. לקחת את המעשים של היומיום ולכוון בהם לשם שמיים. לנצל את הפעולות לעבוד את ה'. גם את היציאה לגינה או לקניות, בצניעות ובכשרות, מה יותר טהור מבחורות יהודיות שנותנות בכך לעצמן את השמחה והכוח לעבוד את ד'?"

פניתי לחברתי: "רות… חשבתי לעצמי איזה גיבורי כוח עושי דברו, איזה שורשים איתנים וחזקים יש לכולנו!"

אברהם אבינו, האימהות הקדושות, שבערה בהם אש אש התמיד! וודאי שעל פניהם היה נסוך תמיד להט של קדושה… נכון. אני לא כמוהם, אבל בואי ננסה, לגעת בשולי האדרת

בואי, אף פעם אל תתייאשי נכון זה קשה אבל גם לך יש אש שבוערת !

את רק צריכה להדליק אותה!"

כמו בתיאום, הרחבנו את חיוכינו.

היישרתי את המסכה על אזני והיטבתי אותה על אפי😊. 

"תודה על הכל, אני מרגישה שעכשיו אני יודעת יותר ברור על מה להתפלל. ותמיד, תמיד להיות עם יד על הדופק : לא לאבד את השליטה וזכות הבחירה תמורת שורות מהבהבות."

סבא לווה אותנו למטה:

"קשה להפוך הרגל, אבל זה שווה. העמל הוא איטי, אבל העקר להתקדם".

נפרדנו לשלום, לא לפני שסבא זילבר דחף לשקית אוכל לנסיעה חזרה לבני ברק. 

מן התחנה הצלחנו לראות שלהבת קטנה מרצדת , כמעט ונכבית אבל שוב נאחזת בטיפת שמן נוספת וממשיכה להאיר…

מבפנים.

גם את, שעכשיו סיימתן לקרוא את השיתוף שלנו, מוזמנות לעצור לכמה רגעים ולבדוק האם הזמן שחלף היה עליה או ירידה?

כי יהודי לא במצב סטטי

חנוכה שמח ומלא באור טהור

שלכן

אילה שגב ורות זילבר

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"בימים ההם בזמן הזה" לתפוס את האור/ עידית אזוי קחי את זה אישי / גיטי מאירוביץ מיוחד: מיומנה של חשמונאית / חדוי אשלג על חנוכה ראשון (ואחרון!) בימי הקורונה/ יעל צין