מיוחד: מיומנה של חשמונאית / חדוי אשלג

שעת לילה מאוחרת. הילדים ישנים ולי אין משהו אחר שאני מסוגלת לעשות אז אני כותבת. כותבת ומתפללת. אלעזר אומר שזה המון. הוא אומר שדווקא בימים האלו כל תפילה אמיתית נצרכת יותר ומתקבלת. הלוואי וארגיש את זה.

"אני כל כך דואגת! כבר חלפו כמעט חודש ימים מאז יצא אלעזר בעלי לדרך בלתי נודעת.  הוא יצא עם יהודה ואחיו. הם ביחד מסתובבים בערים ואוספים את גיבורי הרוח שרוצים להילחם איתם. אני לא תולה בזה הרבה תקוות. אחרי השנים האחרונות, פה בבית חורון לא נשארו הרבה יהודים מאמינים באמת. ועוד כאלו שיסכימו למסור את נפשם ולצאת למלחמה שמראש נראית חסרת כל סיכוי?? זה נשמע לי מופרך…

אבל לא אמרתי לו את כל זה, כשהוא חזר הביתה באותו ערב, אחרי האסיפה עם יהודה, הוא היה נראה מותש ועייף אבל העיניים שלו בערו כל כך ועם אש כזאת אני יודעת שנותר לי רק לשתף פעולה, או לפחות לא להפריע.

זאת אותה אש שבוערת בעיניה של יהודית, גיסתי כשהיא מעודדת אותנו ומחזקת אותנו. היא סיפרה לנו שיש לה תכנית, תכנית להתמודד עם אליפורנוס שר הצבא. העדפתי לא לשמוע את הפרטים, המשפחה שלהם מסוגלת לדברים שאני לא מעלה על דעתי… אבל אני בטוחה שהיא תצליח, זאת אותה אש בעיניים ולהט שאף אחד בעולם לא יכול לה. אש יהודית. ועם זאת אני דואגת לה. להם. לכולנו.

קר…. מאז שעקרנו את הדלתות של הבית רוח פרצים נכנסת, אמרתי לאלעזר שעדיפה רוח כזאת מוחשית מאשר רוח רעה שעוקרת ילדים מהבית שלהם במסווה של "קדמה" "נאורות" ועוד כל מיני מילים יפות שעד לא מזמן לא עברו את מפתן הדלת, אז כאן יש רוח קרה של חורף אבל בפנים בלב , אני מקווה מאד שהיא לא חודרת, מקודם תליתי שמיכה עבה בין המשקופים אז קר פחות אבל זה לא מונע מבעלי חיים למיניהם להיכנס ולשוטט פה כאוות נפשם… ובימים של הגשם הבית כולו הופך לשלולית אחת גדולה. טוב זה ברור שאני לא יכולה להתלונן על זוטות שכאלו, משפחת של נעמה עברה עם הקבוצה האחרונה להרים, למערות, אני מאמינה שהתנאים שם הרבה פחות נוחים מאשר כאן…

דלתות עקורות הם מחזה נפוץ בשכונה הקטנה שלנו, מאז שהיוונים יצאו עם הגזירה החדשה שצריך לרשום על משקופי הדלתות מילים של שטות שאני אפילו לא יכולה להעלות כאן על הכתב… ומאז קר. יש משהו בתחושה שהבית שלנו פרוץ, משהו מלחיץ, כאילו בכל רגע יכול להיכנס אחד מהחיילים היונים עם הפרצופים האטומים ולעשות בבתינו ככל העולה על רוחו. אבל אני מכירה גם בתים שבהם הדלתות נותרו במקומם, מוברגים חזק ודווקא שם רוחות יוניות חדרו ושבו לבבות של האנשים.

ועם כל העומס רגשות והדאגות יש את הילדים הנרות שלנו שבשבילם אנו נלחמים ברוח השטות ההתייוונות.

החברה טובה של שרה שלי… כל כך עצוב איך שהיא נראית ולאיזה שפל המשפחה שלה הגיעה. אסרתי על שרה להתקרב אליה ומעבר לכאב על איבוד חברה טובה אני רואה אותה נקרעת, מוצפת בשאלות, מנסה לא להתבלבל. ופנחס שלי? לא מבין למה אבא מתחמק מלקחת אותו לבית המקדש, אני מנסה כמה שפחות לספר להם, שלא ידעו מה קורה בחוץ אבל ילדים הם יותר חכמים ממה שנדמה לנו וההסתרה הזאת…

יהודית גיסתי החכמה היא זו שייעצה לי לשתף אותם, לספר להם על הגזרות ולספר להם איך אנחנו מתמודדים ולמה "רק אצלינו ככה וככה" .. זה לא קל לי, ואין לי מושג מתי הימים האלו ייגמרו.

מהשמועות שמגיעות מבית המקדש המצב שם הולך ונעשה גרוע מיום ליום. פנחס, אוי מתוקי הוא כל כך חיכה ללכת עם אלעזר לבית המקדש, אלעזר הבטיח לו כמתנת אפיקומן שבמהלך הקיץ יילכו יחד להקריב קרבן שלמים, עבר קיץ.. עבר חורף ועדיין לא נושענו. בשנים הקודמות, אלו תמיד היו הרגעים הכי יפים, אבא ובן צועדים לבתי המקדש עם הכבש הקטן והטהור… ואני הייתי מלווה אותם לשער העיר צופה בהם צועדים בדרך העולה בית ק-ל. אבל התמונה המיוחדת הזאת הפכה לחלום, ואינני יודעת אם אי פעם אראה את התמונה הזאת שוב. בחודשים האחרונים המצב בבית המקדש מחמיר מיום ליום. נראה כאילו גל שחור ואימתני עוטף אותנו ומאיים לבלוע את כל מה שהיה מוכר ואהוב שיש מלחמה בין כוח הקדושה והטהרה לטומאה היוונית שמאיימת להחריב הכל.

הרגע הנורא שבו הבנתי ששום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה היה כשהגיעה השמועה הנוראה, על הפסל שהציב אנטיוכוס בהיכל! המקום המקדוש ביותר בעולם כולו חולל ומאז כלום כבר לא אותו דבר. הכהנים נתונים בלחץ איום, בכל שבוע מתחלפים המשמרות… אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה אבל אני מבינה שאנטיוכוס מתערב באופן בוטה בהצבת המשמרות ובמינויים וזה פשוט מפחיד, כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. 

בקיצור, בתוך כל הטרוף הזה זה ממש לא הזמן המתאים לעלות לבית המקדש. אני מעדיפה שפנחס שלי לא יגיע בכלל מאשר שיראה את המקום הקדוש הזה בביזיון, כמו שהוא נראה עכשיו… אני מספרת לו סיפורים על ימים שבהם בית המקדש עמד בתפארתו, על הרגעים המרטיטים של הקרבת הקורבנות ושירת הלוויים שרק מלשמוע את התו הראשון אתה רוצה להידבק בד', להיות טוב מאי פעם.

ככה אני רוצה שפנחס יזכור ויידע על בית ה'.

עכשיו כשאני חושבת על בית המקדש אני חושבת  שזה אולי הליבה של הכאב, הסיבה לכל מה שקורה מסביבנו בימים הטרופים האלו. ברגע שהמוקד הרוחני שלנו חולל- הכל כבר יכל לקרות. ופתאום הפחד מזדחל ללבות. בכל יום ניתכות עלינו גזרות חדשות, בתי הלימוד נסגרו, אלעזר עסוק במפגשים חשאיים עם אחים שלו ימים ולילות ואני בבית עם הילדים, מנסה לשמור על אי של שפיות בטרוף שמתחולל סביבנו. 

אני מריחה ריח של מלחמה מתקרבת. אלעזר לא מספר הכל אבל ממה שאני ששמעתי אתמול בשוק, יהודה שמעון יוחנן פנחס ואלעזר צועדים יחד, שבט החשמונאים. הם צועדים מעיר לעיר ומגייסים יהודים מאמינים להצטרף אליהם.. "מגייסים?" זה אולי שם אופטימי מדי.  איך אתמול שמעתי את רננה בקול נוטף זלזול וארס "מנסים לגייס חיילים החשמונאים האלו? מי יצטרף אליהם בכלל? לרעיון המופרך והאווילי הזה! קומץ יהודים שכל החיים שלהם רק ישבו ולמדו בספרים שלהם ייצאו להילחם בצבא אדיר החזק ביותר בעולם!" רננה דיברה ודיברה ואני התכווצתי, גם אני יודעת שזה מופרך וזה לא הגיוני אבל קול קטן בתוכי לוחש לי שהם יצליחו, שה' איתם שזוהי מלחמה ברוח ולא מלחמה של כוח פיזי.

אוי הלוואי ואני צודקת, יהיה האלוקים עימם!

שרה קמה פה באמצע השינה, היא מוטרדת מהברית של משפחת בניהו. לפני שמונה ימים נולד להם תינוק ומחר בבוקר אמורה להיערך שמחת הברית…. אוי קלי הטוב, אין שאלה על קים הברית, אני בטוחה שהיא תתקיים אבל באיזה אופן? למטה, במרתף, כגנבים במחתרת. לא בשירה וריקודים כי אם בקול ענות חלושה, חנוקה מסתתרת.

בורא עולם אנא, תביא עלינו ימים טובים יותר, ימים שנוכל לקיים את מצוותיך בגאון, בשירה, להכניס תינוק בברית של אברהם אבינו מתוך אושר וצהלה, לעלות לירושלים לבית המקדש בתפארתו, שיחזרו ללמוד את תורתך בקול מתוק ומסתלסל, שנוכל להראות לילדינו גאווה יהודית מהי ולא לקיים את המצוות מתוך פחד ואימה.

זה מה שנשאר לי תפילה ותקווה. הנשק של כל הדורות שאיתו לחמו ויכלו וכולי תקווה שגם הפעם.. יעשה לנו נס…

כי כה אנחנו. חיים מנס לנס, קמים ונופלים יוצאים מאור לחושך ומחושך לאור ולא מפסיקים להתפלל ולקוות. 

אני שומעת את קולות החיילים, נראה לי שפרצה מלחמה של ממש בין אלעזר ואחיו לבין היוונים.

אם קראת את היומן שלי אנא! העבירו למי שיוכל ללמוד ממנו ולהבין מה עברנו כאן… בצל הנאורות ובשקר היווני. אם חשבתי בהתחלה שהם הביאו חופש לעולם, פלורליזם גיליתי שזה 'סלקטיבי' ורק רק למי ש'חופשי' כמוהם. היהודים הם לא חלק מזה.

אבל זה לא יעזור להם כי נצח ישראל לא ישקר. 

שלכן

אשת אלעזר מבית חורון 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

לתפוס את האור/ עידית אזוי צ'אנגה למד / חדוי אשלג קחי את זה אישי / גיטי מאירוביץ על חנוכה ראשון (ואחרון!) בימי הקורונה/ יעל צין בנות סמינר משתפות: קומי אורי