צ'אנגה למד / חדוי אשלג

שיתוף ב email
שיתוף ב print

כל החיים אנחנו לומדים, מחכימים מתקדמים… ואולי לפעמים להתקדם משמעו לחזור חזרה לאחור? כולם יודעים שצריך ללמוד ואולי לפעמים צריך ללמוד לשכוח את מה שכבר למדנו?

כל אחד והחכמה הסינית שלו….

 צ'אנגה היה איש חרוץ וישר. הוא גר במחוז קטן ומעורב, ירוק ומדושן "שנגו" שמו. צ'אנגה התגורר לצד שכנים כהי עור, אירופאים, אמריקאים וגם סינים כמותו.

צ'אנגה היה משכים קום מדי בוקר, מכין כוסות שתיה חמה לאשתו הטובה וילדיו היקרים ויוצא לעמל יומו.

צ'אנגה עבד קשה מאד, הוא היה עובד בשדות מבוקר ועד ערב ובמו ידיו היה חורש, זורע, קוצר ומזבל. ידיו של צ'אנגה היו  מיובלות אבל חיוך של איש שאוהב את מלאכתו שכן תמיד על שפתיו. בשדות של צ'אנגה צמחו שפע של עגבניות בשרניות, תותים מתוקים, ופלפלים צבעוניים. בכל המחוז נהנו אנשים מתוצרתו המשובחת של צ'אנגה וחבריו.

בשכונה של צ'אנגה התגוררו הרבה סינים כמותו. רבים מהם היו עובדי אדמה אבל היו גם אחרים.

היו כאלו שלמדו באוניברסיטאות והיו אנאלפבתים שלא ידעו קרוא וכתוב, היו אנשים מלומדים, רופאים, עורכי דין ופרופסורים והיו גם אחרים, עובדי ניקיון, מלצרים ואיכרים.

היו כל מיני.

והיו גם קיצוניים. שונים.

היה את שון שטען שהאדמה מכושפת ולכן הקדיש את חייו לנסיונות ריחוף מעל הקרקע. נסיונות שהסתיימו לרוב בפציעות…

היה את פינג יונג שאהב לפרק רכבים, גם אם הם לא היו תמיד שלו… כמה מכות שפינג יונג חטף ולמרות שנדרש לשלם קנסות כבדים ( בפעמים המועטות שנתפס) כלום  לא הצליח לרסן אותו.

היתה  צ'ינגה- יאו הזקנה שטענה בלהט שצריך לשתות מדי בוקר ספל מים ששרו בהם נוצות של טווס ולבזוק עליהם כורכום. ככה היא טענה וכך נהגה. אנשים הרימו גבה וצ'ינגה-יאו המשיכה לחפש טווסים.

היה מעניין בשכונה.

היו הגונים יותר והיו הגונים פחות, היו עשירים יותר והיו עשירים פחות, היו חכמים יותר והיו חכמים פחות.

כמו בכל מקום.

מדי יום, בדרכו לעבודה היה צ'אנגה חולף על פני תחנת הרכבת. בתחנת הרכבת היו מודעות גדולות עם הרבה מילים. מילים גדולות בצבעי אדום ושחור שצ'אנגה לא הבין. האותיות נראו לו כמו ציורים חביבים. צ'אנגה חייך כשחלף על פניהם ומיהר לעבר השדות. צ'אנגה אהב את העובדה שלו, הוא אהב את המשפחה שלו, את השכונה ואת הארץ שחי בה וצ'אנגה היה מאושר. אף פעם לא עצר והתעכב בתחנת הרכבת אף שהיה מעניין שם מאד.

יום אחד בתחנת הרכבת ראה צ'אנגה משהו שצד את עיניו.

צ'אנגה ראה את לי- פינג, ידידו משכבר הימים, עומד וקורא בעיון את לוח המודעות. צ'אנגה אולי לא היה גאון השכונה אבל כדי להבין שלי- פינג כועס, לא היה צריך להיות גאון.

לי- פינג נשך את שפתיו בכעס ופניו היו אדומות ונפוחות. צ'אנגה על אף שמיהר לעבודה התקרב אליו בדאגה, "מה קרה לי- פינג? מה שלומך?"

לי- פינג נפנה לעבר צ'אנגה ובליל של מילים יצא מפיו.

צ'אנגה הביט בו בתדהמה ולא הבין מילה.

"לי- פינג! אתה הרי הלכת ללמוד, שנים רבות התגאתה אמך שאתה לומד ומחכים, מדוע איפה תדבר במילים לא מובנות שכאלו?" צ'אנגה התפלא כי תמיד ידע שהאנשים החכמים מתורבתים יותר וממילא הם שמחים יותר ולי- פינג בהחלט לא נראה שמח…

"חוצפה! הוצאת דיבה! אני א-ל-ח-ם-!!!" לי- פינג קרא כל מיני מילים שצ'אנגה בקושי הכיר ולא הצליח להרגע, הוא ניסה להסביר לצ'אנגה במה העניין אבל צ'אנגה מיהר מאד, הוא לחץ בחזקה את ידו של לי- פינג, איחל לו בריאות שלימה והמשיך בדרכו לעבר השדות.

צ'אנגה ניסה לשכוח ממה שראה אבל פניו הזועמות של לי- פינג רדפו את מחשבתו והסיחו את דעתו.

"לי- פינג כעס" הרהר צ'אנגה בשעה שידיו חרשו את האדמות. "הוא כעס מאד, וזה היה בגלל הציורים הגדולים האלו שעל הקירות בתחנת הרכבת" הוא חשב לעצמו ומחה את מצחו המיוזע. צ'אנגה חרש וחשב, השקה וחשב, זיבל וחשב, ניכש וחשב… בסוף היום כבר גמלה בליבו של צ'אנגה ההחלטה "אני אלמד לקרוא".

צ'אנגה היה חרוץ מאד וכמו תמיד, לא השאיר את תכניותיו באוויר.

כבר למחרת בירר אצל מי יוכל ללמוד קרוא וכתוב ותוך שבועות ספורים הכיר את כל האותיות.

אחרי חודשים של למידה מאומצת צ'אנגה היה שמח, עתה ייצא אל תחנת הרכבת וייראה מה כל כך מכעיס את האנשים במודעות הפרוסות על התחנה.

המודעות בתחנה אמנם השתנו מאותו יום בו פגש צ'אנגה בלי- פינג הזועם אבל צ'אנגה שם לב שהאותיות תמיד נשארו אותו דבר, אדומות וצועקות.

צ'אנגה התקרב לעבר קירות התחנה ועיניו נפערו בתדהמה.

"סינים החוצה!" זעקו מולו האותיות "די לשחיתות!" "חזרו לחור ממנו באתם" המילים רקדו מולו וצ'אנגה תפס בחזקה בעמוד החשמל כדי לא ליפול.

"רחפנים, עופו מעל אדמותינו" "שודדי מכוניות הסתלקו מהשכונה!" "רוצחי טווסים עזבו את העיר!"

צ'אנגה הרהר בשון שאמנם היה משונה מעט בהנהגותיו אבל אלו מעולם לא הפריעו לצ'אנגה בשגרת יומו. וגם אם שון היה לפעמים מגזים בנסיונות הטיס שלו או מפריע לשכנים, האם זו סיבה לכנות את כל הסינים כ"רחפנים"?

צ'אנגה הרהר בפינג יונג, הבחור המגודל שנהג לפרק מכוניות. הוא התיישב על הספסל וחשב.

 פינג יונג באמת עושה מעשה לא הגון, הוא ממש לא בסדר, גם אנחנו, הסינים לא אוהבים את מה שפינג יונג עושה אבל פינג יונג הוא אחד. בבניין של פינג יונג מתגוררים כעשרים אנשים שיוצאים מדי בוקר ליום של עמל ועבודה ומביאים כל כך הרבה תועלת.

צ'אנגה מחה את מצחו במחטה לחה שהוציא מכיסו וחשב "צ'ינגה- יאו, אוהבת למרוט נוצות מטווסים ולהכין מהם שיקויים משונים. נכון. זה מנהג חריג מעט. אבל האם מישהו יודע באמת למה היא נוהגת כך? והאם בגלל צ'ינגה- יאו ראוי לכנות את כל בני עמו "רוצחי טווסים"???

צ'אנגה לא הצליח לקום. הוא ישב במשך שעות ארוכות וחשב…

הוא חשב על מאות ואלפי סינים שעובדים, עמלים, לומדים, ומתנהגים ביושר ובהגינות ואפילו לא מעלים בדעתם שמשש מעבר לשכונה, על קירות התחנה הם עוברים השפלה באופן קבוע.

צ'אנגה חשב לעצמו שממש בדקות אלו, בהם הוא יושב בתחנת הרכבת חולפנים על פניו אנשי ששונאים אותו רק בגלל שהוא סיני. ועד היום הוא אפילו לא ידע כמה הוא שנוא.

צ'אנגה ניסה לחשוב, למה? למה שונאים אותנו? האם השנאה הזאת מוצדקת? והאם בכלל מה שכתוב על הקירות מוסכם על כל העוברים והשבים בתחנת הרכבת?! האם כולם יודעים לקרוא ובוחרים לקרוא את שכתוב כאן? האם זה נכתב בעוד מקומות בעולם? האם כל מי שרואה אותו עכשיו בתחנה חושב עליו דברים איומים שכאלו?

צ'נגה הביט לכל עבר. אנשים חלפו על פניו. ממהרים. חלק הסתכלו עליו. הרוב לא העיפו מבט. לא היתה לו דרך לדעת. "אולי הם יודעים שזה לא נכון?" הוא חשב בתקוה. לא היתה דרך לדעת, אבל פתאום הוא הרגיש ממש לא בנח בתחנת הרכבת.

צריך לעשות משהו.

במשך זמן רב צ'אנגה ניסה לחשוב איך לגרום לכולם להבין שהדוגמאות שנתנו על הקירות לא מייצגות את כולם. שמה שעושים להם זו הוצאת דיבה. עוול. אבל צ'אנגה היה חכם ולא נעצר שם. הוא אמנם הבין את כעסו הגדול של לי- פינג אבל צ'אנגה לא רק כעס, הוא המשיך לחשוב.

הוא הביט במודעות הגדולות, ראה את החבלים הגדולים שמחברים אותם לעמודי התחנה וחשב לעצמו "כמה אנשים מתפרנסים מהמודעות האלו?!"

אלו שמנסחים אותם.

אלו שכותבים אותם.

אלו שמעצבים אותם.

אלו שצובעים אותם.

אלו שמדפסים אותם.

אלו שתולים אותם.

הרבה משרות.

הרבה כסף.

אף אחד לא יוותר על הפרנסה שלו גם אם יסביר להם את העוול שהם עושים. ואת חוסר הצדק שיש בעיסוק שלהם.

הרי אם האנשים שעובדים בתעשייה הזאת היו חושבים לרגע על מה שהם עושים, הם בוודאי היו פוגשים עשרות, מאות ואלפי אנשים כמו צ'אנגה, אנשים שאין שום סיבה לשנוא.

אבל הם מתעלמים מהם. מתעלמים מהרוב השפוי, המתורבת והנדיב ומעדיפים להתפרנס משקרים.

צ'אנגה הבין את זה. לא כל כך מהר. השמש הספיקה לשקוע ולזרוח שוב ואז צ'אנגה הגיעה למסקנה סופית.

אני, צ'אנגה אחד, לא יכול להילחם בתעשייה הגדולה הזאת.

אני לא יכול להילחם במשהו שרוב בני העם שלי בקושי יודעים על קיומו. ואולי טוב שכך…

נכון, הם מרגישים לפעמים במבטי שנאה או בקריאות בוז אבל אין להם מושג על היקף המסע שמתנהל נגדם כי הם בכלל לא חלק מהעולם הזה, שבתחנת הרכבת.

כל האחים שלי שלא יודעים לקרוא , חיים מעבר לתחנה בשמחה מבלי לדעת את העוול הנעשה להם.

אולי עדיף לשכוח לקרוא….

צ'אנגה נעמד על מקומו והחל לחזור לביתו.

הוא הרגיש זקן יותר אבל חכם יותר.

בדרך הוא ראה התקהלות גדולה של אנשים. הוא ראה את הנשים לובשות שמלות שחורות והבין. לוויה.

"לי- פינג היא איש טוב" אמרו אנשים זה לזה בקול נמוך. צ'אנגה מחה דמעה קטנה ומחה טיפות קטנות ממצחו. לי- פינג היה באמת איש טוב, הוא כאב כל כך וניסה כל כך להילחם בשביל הצדק, אבל דבר אחד הוא לא הבין:

לא מתעסקים עם אלו מתחנת הרכבת.

הלוויה המשיכה במסעה וצ'אנגה הביט אחרי תהלוכת האנשים העצובה ובאופן סופי החליט צ'אנגה "לשכוח איך לקרוא", למען הצדק האמיתי, לא לשמוע כשאין לך איך להגיב, לא לקרוא כשהבסיס לכתוב הוא צורך של האויב ושל השונא אותך להעביר מסר מוטה, ואולי הוא נכון רק על % מזערי באוכלוסיית הסינים הטובה במחוז שנגו.

צ'אנגה המשיך לעבוד ולהפיק את היבול הטוב. כאשר כל אנשי המחוז גם נושאי המשרות מהכיתובים בתחנת הרכבת נהנו מיבולו ועמלו.

ומידי פעם, כשפגש בצ'ינגה- יאו הזקנה, בשון המרחף, או בפינג יונג מפרק הרכבים, הוא חשב לעצמו, לו ידעו לקרוא את הכתוב בתחנת הרכבת, האם היו ממשיכים לנהוג במנהגיהם המשונים? ואם היו משתנים או נעלמים, האם היו האנשים "ההם", מהמודעות, מוצאים אנשים אחרים לכתוב עליהם את סיסמאות הנאצה?

את זה הוא לא יודע. ולא ידע לעולם עוד, כי הוא כבר החליט:

 "לשכוח לקרוא".

 

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

4 תגובות

  1. אומנות של תיאור וחיבור לדמויות, מלא אנושיות והכלה
    המחשה מבריקה לתסכול בהכפשה ובחוסר האונים לצאת נגד ה"תשקורת"
    ולמה, למרבה הצער, זה לא ייפסק כנראה…

    ביג לייק!

  2. וואו-וואו וואו
    — אדיררררררררררררררררררררר

    מסר חזק וקולע בול!

    תודה צאנגה– עכשיו הבנתי הרבה דברים..!

    בעיקר– מה לא לעשות כי לא יעזור כלום ואי אפשר לשנות את העולם!!

    מהמם טור חזק ונוקב–

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.