"תראי איזה פקק… נגיע הביתה עוד שעה" רטנתי. על מושב האוטובוס שעל ידי ישבה חברה.
"עזבי. אין לך מה להתעצבן, זה לא יגרום לאוטובוס לנסוע מהר יותר" אמרה ומיד הוסיפה: "רוצה לשמוע סיפור יפה על השגחה פרטית?" הסכמתי כמובן, והקשבתי לסיפור נפלא ומעורר השראה. כשסיימה את הסיפור, בקשה החברה שאספר לה סיפור של השגחה פרטית. ברגע הראשון חשבתי שזו הבקשה הכי קלה בעולם, הרי למי אין סיפור יפה ומרגש שמוכיח כי יש בורא לעולם וכי הוא צופה ומביט בכל איש ואיש? אבל כיון שמהות ההשגחה הפרטית עמוקה יותר, החלטתי לספר לה מקרה שארע לי ביום הקודם, וכך אמרתי:
"אתמול, בן התשע שאל אותי "למה אני לא מרשה לו להצטרף לחוג נגינה. "את יודעת שכל החברים שלי הולכים לחוג הזה?" אמר. הסברתי לו שהחוג המדובר נערך בקבוצה, "אין לי ספק שמאוד כיף לבלות עם חברים וצלילים, אבל ככה לא לומדים נגינה" הסברתי. "אם נחליט ביחד שכדאי לשלוח אותך לחוג נגינה, נבחר לאחר ברור, את המורה הכי מקצועי וטוב שילמד אותך באופן פרטני ויתאים את עצמו לקצב שלך ולכישרון שלך".
סיימתי לספר ושתקתי.
"זה הסיפור שלך?! איפה בדיוק השגחה פרטית במקרה שציינת?" חברתי שאלה בתימהון.
"תראי, יכולתי לבחור סיפור יפה, שישכנע את כל מי שרוצה להבין ששום דבר לא קורה במקרה. אבל האמת היא שבשיחה שלי עם בני, טמון סוד העניין".
"השגחה פרטית היא כמו שיעור פרטי. תהליך שנעשה "אחד על אחד". כאשר אחד הצדדים נוטל אחריות מלאה על כל מה שקורה ומתכונן לכל תרחיש אפשרי. עוקב אחר הביצוע, מתרשם מהיכולות, מתאים את התנאים לאופי ולמצב המדויק המתאים לזה שעומד מולו".
"השגחה פרטית, משמע מישהו רואה אותי באופן אישי וכל דבר נמדד בחישוב מדויק מול היכולות שלי. זה הצד האחד של ההשגחה. הצד השני נוגע אלינו – כי בתור אלה שזוכים ליחס אישי ופרטני, אנו אמורים להכיר ולהוקיר. לחיות מתוך הכרה בקרבה הייחודית הזו"
"ומה זה משנה אם אני מכירה בכך או לא? הרי בכל מקרה הקב"ה משגיח עלינו" אמרה החברה.
"צודקת ולא צודקת. את צודקת שבכל מקרה הקב"ה ישגיח עלי, אבל ברגע שאכיר בזה, הרווח הנקי יהיה שלי! כי אין דבר מרגיע יותר בעולם מהידיעה שהכל מותאם לי באופן אישי. אין דבר משמח יותר מהידיעה שמנהיג העולם המושל על הכל, הוא גם אבא שלי. אבא אוהב ודואג. רואה ותומך, קשוב ומסייע – ואת השלווה המתלווה לידיעה הזו, אני לא רוצה לפספס".
חברתי הסכימה אבל התעקשה על סיפור.
"קשה לבחור… אבל המקרה הראשון שעולה במוחי כרגע, התרחש בחו"ל, באנגליה. עמדתי על רציף הרכבת והמתנתי בסבלנות לבואה של הרכבת. מאחורי עמד אדון בריטי שהחזיק בידו תיק קטן. כשהגיעה הרכבת, אפשרתי לאדון לעלות לפני. האיש לא הבין מה אני רוצה ממנו, ורק כשהסברתי שהוא מוזמן לעלות לפני, הרכין ראשו באדיבות ונגע בכובעו בתודה.
"עליתי בתורי, הנחתי את המזוודה הגדולה שהייתה עמי באזור המיועד והמשכתי פנימה לעבר הקרון. מזווית העין, ראיתי את האיש ממשיך לקרון הבא.
"שעתיים וחצי של נסיעה חלפו, כשלפתע ראיתי את האיש צועד עם תיקו. לרגע חשבתי שהוא מתכונן לקראת ירידה מהרכבת, אולם בחלוף דקה או שתיים, חזר האדון ופנה הישר לכיסא שלי. "הרגע הצלתי את המזוודה שלך מגנבה!" הכריז בהתרגשות בריטית מאופקת.
"הזדקפתי בבהלה וביקשתי למהר ולבדוק מה שלום חפציי, אך הבריטי הרגיע אותי ואמר: "מקודם צעדתי לאזור המזוודות, ולפתע, אני רואה צעיר המושך מזוודה. המזוודה הייתה מוכרת לי, ונזכרתי שזו המזוודה השייכת לצעירה שהעניקה לי כבוד ואפשרה לי לעלות לפניה. מיד אמרתי לו: "הי, צעיר. זו לא המזוודה שלך!" הוא הביט בי בבהלה וברח"
"הודיתי לאדון על השמירה והסיוע ומסקרנות שאלתי מדוע חשב ללכת לאזור המזוודות. "הרי יש בידך תיק קטן, ולא מזוודה". האדון הביט בתיק שבידו ואמר: "מקודם חשבתי שהתיק מפריע לי… אבל את צודקת. זה באמת תיק קטן" אמר וחזר למקומו.
"התיישבתי בחזרה בכיסא חייכתי והרהרתי. "הוא חשב? והרי מחשבה טובה זו עלתה לפניו כיון שהקדוש ברוך הוא שלח אותו למנוע ממני עגמת נפש – "תודה על ההשגחה אבאל'ה" הודיתי והרגשתי עטופה, מושגחת ומוגנת.
"סיפור יפה!" קבעה חברתי.
כמה דקות לאחר מכן, ירדתי מהאוטובוס וצעדתי לגינה השכונתית. ידעתי שהילדים שלי שם ורציתי לחזור איתם הביתה. כשנכנסתי לגינה, ראיתי את בן השבע מטפס על המתקן בצורה מסוכנת למדי. "תזהר!!!" קראתי. הילד הסתובב, חייך לעברי וצעק בחזרה: "אמא, אין לך מה לדאוג! אבא כאן, הוא שומר עלי".
בסוף הכל נשלח אלייך באופן אישי ומותאם לפי הממדים והיכולות ,הכלים, והחולשות שלך. את רק צריכה לדעת לראות את הדברים כך. אז קחי את זה אישי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כתבה יפה,
לגבי עניין ההשגחה –
אדם שמשליך עצמו בידי הטבע יקבל הנהגה של בידי הטבע לכן זה כן משנה אם יודעים או לא יודעים, אם חושבים או לא חושבים…