עבר כמעט עשור מאז שישבתי בכיתה ושיעורי יהדות היו השיעורים הכי חשובים. היום אני חיה אותם מידי בוקר, את הילדים המתוקים משלחת אחר כבוד למוסדות הלימוד, וקורה לא פעם שאני נבוכה, כשהילדה בת החמש יודעת יותר טוב ממני אם י"ז בתמוז זה בגלל המצור, או הצלם בהיכל.
הבוקר זה שוב קרה, בעיניים מלאות תום היא מישירה אלי מבט ומנסה להבין "אמא, אז למה צמים היום?" ואני אנה אני באה, הייתי נבוכה תוך כדי ארגון הסנדוויצ'ים וצמה לאחות הגדולה, גמגמתי משהו. סמכתי על הגננת שתלמד אותן בגן בדיוק למה צמים.
אם גם אותך הילדים שאלו את השאלה הזו הבוקר וגמגמת, כי לא בדיוק זכרת מה אירע. אז מסתבר שהיו חמישה אירועים עצובים ביום זה. את לא סתם מתבלבלת.
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…נשתברו הלוחות. ובוטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטומוס את התורה. והועמד צלם בהיכל.." (תענית)
יום עצוב צום רביעי, בו עלינו לחוות את הכאב ובמקביל לזכור את הזוית בה רבי עקיבא בוחר לראות את החורבן, כך אנחנו אמהות ששולחות את ילדיהן לשחק ברחובות ירושלים, וללמוד :
"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
לקריאת פוסט "פעם היינו אומרות שיבוא אבל אחרי ש…/בתיה כהן" לחצי כאן
בשורות טובות!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
יפה מאוד, תודה רבה!