בהמשך למכתב הסליחה של המורה, הפסיכולוגית מסבירה: כיצד מתרחשות השפלות שנסחבות שנים? איך עוצרים אותן? וכיצד כן אפשר לסלוח?

שיתוף ב email
שיתוף ב print

לקריאת המכתב של המורה לחצי כאן, הכמות העצומה של התגובות באתר ובמייל העוצמות שלהן, והכאב העמוק שנצרב לאורך שנים אצל נשים רבות (אפילו 20–30 שנה אחר כך!) הובילו אותנו להעזר באשת מקצוע – פסיכולוגית – שתסביר את המהלך, ותציע מודל לריפוי וסליחה. כאתר המוביל לאישה החרדית וזה שהרים את הכפפה ונתן במה למכתב מורכב מקומם ואף מציף, אנו ראינו חובה וזכות להביא לכאן את הטור המקצועי הזה. הוא אינו מהווה בשום אופן תחליף לייעוץ או טיפול פרטני, אך עשוי לתרום דווקא לתלמידות מהעבר ומההווה להתחיל תהליך של ריפוי ולהביט מהצד ולהבין את שארע להן.
בימים הקרובים יעלה טור תגובה של תלמידה שמורה הצילה את חייה, וכן טור תגובה ממורה למורה שכתבה את המכתב – טורי התגובה נבחרו בקפידה מתוך עשרות שנשלחו למערכת
בהזדמנות זו נביע התנצלות כנה מכל עשרות המגיבות שתגובותיהן המרגשות והעצובות לא אושרו להופיע באתר, זאת בשל טעמים שונים הנוגעים בעיקר לצנעת הפרט.
בהערכה רבה,
צוות האתר

[לרפא את עצמי בעצמי.
איך אפשר לסלוח, לנקות ולהתקרב.]

הכותבת: תמר משה, פסיכולוגית בהתמחות קלינית לשיפור קשרים בינאישיים.
שלום אהובות,
מאחורי הקלעים
קראתי את ווידויה הטעון והמטעין של המורה, רפרפתי על הצפת התגובות וממש נצבט לי הלב. מיד כתבתי לברכי שגב, מנהלת האתר שהיא גם חברה יקרה ופסיכולוגית בהתמחות קלינית וחינוכית, אמרתי לה שאני חייבת, אבל ממש בנפשי, לכתוב אחת ולתמיד משהו, שייתן מענה אמיתי לכל הפצועות, הסובלות והכואבות ולהציע דרך אחרת להתמודדות לאחר חוויות של כאב והשפלה.
אז אם יש בך חלק שנפגע, שסוחב צלקות מהעבר, שמרגיש נורא וסביר שבכל אחת מאיתנו יש חלקת כאב כזו בלב, מגיע לך לתת לה מקום ולרפא.
את מוזמנת לנשום עמוק, לקחת את הזמן שנדרש לך להשקיע בעצמך ולקרוא באופן פעיל- עם ערנות למה שאת מרגישה תוך כדי הקריאה.
אני מקווה שתצליחי להתחיל תהליך עם עצמך, של ריפוי עמוק, לילדה קטנה וכואבת שנמצאת שם בתוכך, מוזנחת, פגועה ומצפה למישהו שיכיר בכאב שלה.
אם תרצי, המישהו הזה יוכל להיות את…
אם לא התעמקת מספיק במשפט האחרון, אז אני מחדדת:
המישהו הזה, יכול וחייב להיות את.
את לא ממשיכה לחכות שהמורה, אמא, חברה, או בעלך יבואו להתנצל.
את, הולכת לעזור לעצמך בע"ה להתרפא ולנקות מהלב את הפגיעות שקרו לך.

אולי את קוראת אותי עכשיו וחושבת:
"סליחה? אני קוראת נכון?
מורה שהתעללה בי, שהרסה לי את החיים, שהרסה לנו את המשפחה, את הבריאות את השידוכים… ואני זו שצריכה לרפא את עצמי? שתקום היא ותיקח אחריות! וכל עוד היא לא לוקחת, שתדע שאני לא רוצה להקפיד עליה אבל אני לא מבטיחה שלא.. ו…שתתבייש לה!
במאמר של לין פורסט, "על שלושת פני הקרבן – משולש הדרמה: המושיע, התוקף והקרבן", היא כותבת על כך שבכל פעם שאנו מסרבים לקחת אחריות על רגשותינו, אנו מגיבים לחיים מעמדה קרבנית. אחד המחירים לכך, הוא אינטראקציות הטעונות ברגשות של כעס, פחד, אשמה או פגימות, חוויה שנבגדנו או נוצלנו על ידי אחרים. היא מדברת על המשולש המוכר והידוע של קרפמן, אשר תיאר את הקרבנות באמצעות שלוש עמדות: תוקף, מושיע וקרבן. לין מחדדת את האמירה ששלשת העמדות הללו הן כולן בסוף עמדה אחת: עמדה של קרבן.
כל אחד נכנס למשולש דרך שער אחר.
השער האחד, הוא שער המושיע-
אלו אנשים שרואים את עצמם כעוזרים/מטפלים. הם זקוקים למישהו שיוכלו להציל (קרבן) כדי להרגיש שיש ערך לקיומם הם אינם מסוגלים לעולם להיות במקום קורבני, היות ויש להם תמיד את כל הפתרונות.
ואם תשאל השואלת: אם יש דמות שזקוקה להושיע, ודמות שזקוקה להתקרבן יש כאן יופי של התאמה, זה נהנה- וזה לא חסר… מה בעצם הבעיה?
זהו, שזה לא כזה תמים. קשרים כאלו, לא פעם הופכים לחסרי גבולות, כאשר דמות המושיע מוסיפה שעות, מאריכה פגישות, מתערבת בעניינים אישיים ומתנדבת על חשבון המשפחה והחיים שלה עצמה. זה נראה כמו פרויקט חסד של מי שרוצה מאוד לעזור ומתמסר, אבל ברגע שהתפקיד הוא חסר גבולות, והמושיע רוצה יותר מהקרבן, העמדה הזו מחלישה, מחדדת לאדם כמה הוא חסר אונים ובלתי מסוגל ולא מאפשרת לו לפרוש כנפיים ולעוף.

במאמר מוסגר על הדרך, אני רוצה להזהיר מאנשים שנכנסו בסערה לתפקיד של הצלת העולם. אלו יכולים להיות מטפלים שעיסוקם בנפש חסר רקע והסמכה מתאימה (תואר שני טיפולי, לא פחות), אלו יכולות להיות מורות שמתחילות לעזור בתמימות ומגיעות לשיח נפשי חסר גבולות, או נשים המדברות בטלפון או מארחות את כל נדכאות השכונה, על חשבון ילדיהן וביתן. בנוסף, מצוי לפגוש בחברויות המאופיינות בתלות רגשית סוערת ופוצעת הכוללת חברה אחת חזקה וכל יכולה ואחרת, חסרת אונים הזקוקה לתמיכתה. הכי כואב לפגוש את הדבר בתוך המשפחה, כאשר אחד ההורים הינו כל יכול, מחזיק את ילדיו כלכלית, נפשית, וכמעט פיזית… ולא מאפשר להם מרווח נשימה. לא פעם גם לאחר נישואיהם, נותרים אנשים אלו חסרי אונים, פגיעים וחשופים.
בכל המקרים הללו, פועלות הדמויות תוך משיכה לתפקיד המושיע. הן אינן מסוגלות לראות את המטופלת-תלמידה-חברה-ילדה, יוצאת מעמדת הקרבן. הן מחזיקות בה שבויה וזקוקות לה כדי להרגיש טוב. נזקים איומים מתרחשים, והרבה מהם בציבור שלנו, כאשר נוצרת תלות רגשית שבסופה פגיעה איומה.
הפגיעה מתרחשת לפי פרוסט, לא רק בקרבן, אלא גם במושיע עצמו. דמות המושיע לא מסוגלת באמת להושיע את עצמה, לראות את צרכיה, ולסייע לעצמה. היא עסוקה בהצלת העולם ומותירה את עצמה ריקנית.
בנוסף אני חושבת שאותה דמות מושיעה פוגשת את המשולש הזה בתוכה, כל מושיע היה בעבר קרבן. אף מושיע לא נולד כזה, כולנו היינו ילדים, פגיעים וחסרי אונים. הרצון לברוח מהפגיעות ולהתמקם בעמדת כוח היא פתרון נהדר, רק מה, הנפש עדיין זקוקה לפגוש את המקום הזה, חסר האונים כדי לרפא. דמות המושיע לא מוכנה, אבל כך היא פוגשת בתלות ובפגיעות שלה בעקיפין. היא מחזיקה את העולם.נותנת ללא הפסקה ופוגשת בחולשה של עצמה דרך כל התלויים בה.
השער השני, דרכו נכנסים למשולש, הוא שער הקרבן
עמדת הקרבן, ע"פ פורסט, היא הצד האפל של הילד הפנימי הפצוע. החלק הפגיע, התמים והנזקק. האני-ילד מתעורר כשאנו מרגישים בשבריריות ובפגימות שלנו- או אז אנו מחפשים מישהו שיציל אותנו.
אני זוכרת שכתבתי פעם פוסט ברשימת התפוצה שלי שכותרתו היתה:" צאי מבית הקברות של המסכנות…", חלק מהתגובות שקיבלתי חיפשו את האיזון, המילים הללו עוררו אי נוחות. אני? אעזור לעצמי? אני מנסה להיות מסכנה? למה קשה לנשים לשמוע את המילים הללו? כי לאנשים לא קל לשמוע שהם מתנהגים כמו קרבן. בהמשך כתבתי מייל שיאזן והוא נכתב תחת הכותרת של "כמה 'לטגן' וכמה 'לשמן'" – מתי את מסוגלת להבין שאת מבוססת בעמדת קרבנות, ואם תרצי אי פעם להתקדם- את צריכה קצת 'לטגן' את עצמך (בטוחה שיתבשל שם משהו נפלא!), ובו בזמן, להקשיב מתי 'לשמן' את עצמך בחום, בחמלה מתוך מקום לכאב, לבכי ולעלבון. חשוב להיות בחמלה כלפי המקום בעצמינו שהתרגל לחיות כך ולא לכעוס על עצמינו על התנהגות זו, אבל בו זמנית קריטי להכיר בה כדי ליצור שינוי.
המקומות הללו של ה'טיגון' וה'שימון' משלימים את עצמם באופן נהדר, אם יודעים לעשות את זה נכון. הם אינם מקומות קרבניים, אלא מקומות של לקיחת אחריות שבעצם חסרה לשלושת הדמויות.
השער השלישי הוא שער התוקף.
חלק מהתגובות שלכן, מיקמו את עולם הפוגעים, המעליבים, ו"המורות האלה" בעמדה זו. פורסט כותבת שהתוקף אף הוא קרבן היות והוא משליך את האחריות ממנו ומאשים את האחרים בהתנהגותו המבישה. לרוב הוא נמצא בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות ההאשמה שלו. כשמראים לו שזה מה שהוא עושה, הוא מתווכח וטוען שהמתקפה שלו מוצדקת ומשמשת להגנה עצמית.
חשוב שנזכור, תוקף לא נולד תוקף. לרוב, אנשים אלו סבלו אף הם מהתעללות רגשית /פיזית במהלך ילדותם. הם התבשלו בתוך רגשות בושה וזעם קשים מנשוא עד שלמדו ששווה יותר לתקוף. פרוסט כותבת שלתוקפים יש הנחה פנימית שהעולם מסוכן, הם משתמשים באיומים ובהפחדות כדי לשמור על כולם במקומם אך לבסוף, מעשים אלו שנועדו לתת להם ביטחון, רק מוכיחים להם שהחיים הם מסוכנים כפי שחשבו בתחילה. לגרסתם, הם הולכי רגל תמימים בתוך עולם מסוכן שבו אחרים תמיד מנסים לפגוע בהם, והסיכוי היחיד שלהם לשרוד הוא להכות ראשונים. הדפוס הזה שומר אותם לנצח בתוך דינמיקה של תקיפה והתגוננות.
כיצד תוקף הופך לקרבן?
תרשו לי רגע להתרגש, בהקשר הזה, ולהתפעל מציווי פשוט של תורתנו הקדושה והמופלאה, שידעה לכוון אותנו לחיים נכונים, בלי קרבנות, ותוקפנות.
לא תיקום ולא תיטור. מוכר עוד מהגן. (הבת שלי היתה קוראת לו: לא תיטום ולא פתאום:). אם אדם היה בעמדת תוקף כלפי, ואני הייתי הקרבן שלו, אסור לי, באיסור תורה, להפוך לתוקף ולהשיב לו כגמולו אסור לי לומר: שירגיש! מה זה להיות קרבן! אסור לי אפילו לומר לו : אני לא כמוך, נוטר לך טינה בלב על כך שפגעת בי, אם אומר לו כך, אתקוף אותו והוא יהיה קרבן שלי.
התורה מלמדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו. נשמע רחוק? זהו שלא. סיטואציות של איסור "לא תיקום" יכולות לצערנו להיות יומיומיות. במקרה שלנו, נערה שנפגעה ולא סולחת במכוון, נערה שיש לה כוונה רעה שהמורה הזו תסבול, שיהיה לה רע ושיוצאת במן אמירה: אם היא פגעה בי ועשתה לי רע, יש לי כלי נשק חזק, עוצמתי ומתוקף במקורות רבים על הונאת דברים ועל חומרת הפגיעה בזולת. אותה נפגעת משתמשת באותם הכלים כנשק מול אותה מורה, הנשק נראה בדמות ענן שחור ועצום של הקפדה וכעס. גם אם אותה אחת כבר לא בקשר איתה, היא מנהלת מערכת יחסים שלימה בתוכה אל מול המקום שהותקף ושהפנימה אליה מאז הפגיעה. אני אומר בזהירות כי יש מושג שנקרא אלימות רוחנית שטבעו אותו ציפי לוי וניקול דהן, מדבר על שימוש ברוחניות על מנת לפגוע באחר. (למי שרוצה טעימות זה נשמע כך: "זה הכיבוד הורים שלך! ה' יעניש אותך בגיהנום! אם כך את מתנהגת -התפילות שלך לא שוות כלום… ה' לא רוצה לשמוע אותך.. את מכשילת הרבים..") . אם נערה נפגעה ולא מוכנה לוותר על נקמה ולעבור תהליך של ריפוי וסליחה, היא נשארת שם בחוסר מסוגלות לקחת אחריות, היא משתמשת באלימות חוזרת ובמה שנקרא 'הזדהות עם התקפן' ומחזירה אש, במקום לחבוש את פצעיה המדממים.
פרוסט טוענת שהמקום הקרבני מתנגד לקחת אחריות על הרגש וצווארו נתפס, כשהוא מביט בחוסר אונים בתוקפו ובמושיעו. הוא מחכה להזדמנות הראשונה בה יוכל לטפס לתפקיד התוקף או המושיע. סיפרה לי פעם מטפלת על מישהי שהתעללו בה בילדותה. היא היה בוכה את נפשה בטיפול על אותה הילדות שעברה, אולם בו זמנית, התקבל דיווח ברווחה על התנהגות סאדיסטית ומתעללת כלפי ילדי ה. חברות אהובות, לפעמים ההכרה באמת כואבת. מי שבאמת רוצה לעשות מה שנקרא 'עבודת המידות', צריכה להתבונן בעצמה בכנות. יכול להיות שזה יעורר אי נוחות. אולי לא נעים יהיה לגלות שגם בך, בדיוק כמו המורה, יש מקום קטן ונקמני, שלא מוכן 'להיות פראייר' ורוצה לעלות לקצה העליון של המשולש- לצד החזק והתוקף.

איך אפשר לצאת מהמעגל ההרסני הזה של תוקף- קרבן-מושיע ולרפא את עצמינו?

קודם כל, צריך להבין שכאב הוא חלק מהחיים. הניסיון לברוח ממנו לתפקידים מיותרים, מכאיב פי כמה.
הסיבה שאנשים מגיעים לטיפול היא חוסר המסוגלות לפגוש את הכאב שיש בהם בצורה מיטבית וממקום בוגר. יש בתוך כל אחת מאיתנו, ילדה הפנימית מלאת כאב. ברגע שנלמד לפתח חלק בוגר, חלק שהוא כמו אמא טובה שמרגיעה אותה, מכילה ובעיקר רואה את הכאב שבה, נוכל להרגיש טוב ולחוות הקלה. אנשים שמתנגדים לכאב, סובלים הרבה יותר.
אם נאזור אומץ להרגיש אותו, לתת לו מקום, להתפרק מבכי ולשחרר, אם ניתן לכאב ביטוי הולם ונפסיק להחזיק כמו ילדות קטנות את ה'דובי המלוכלך', נוכל סוף סוף ליצור קשרים איכותיים, עם נוכחות מלאה הניתוק והבהלה הצורך בשליטה וההתנהגות התוקפנית, ואפילו כאבי הראש יוכלו להשתחרר מאיתנו לטובת הקלה והרגשה מחובקת ואהובה.
כאב צריך ריפוי חברות. לא הדחקה. הכחשה. התקרבנות.

כשאני זוכה לראות אנשים שנותנים מקום לכאב שלהם אלו רגעים מעוררי השראה. לעמוד מהצד, ולחזות באישה שעד כה חיפשה הכרה בכאב מאחרים, פתאום מסוגלת לומר: כואב לי! ולהיות שם, לנשום אל תוך הרגע הכואב, אל הרגש הלא נעים, הרגע הזה – למרות שלא תמיד קל, הוא רגע מפעים, רגע של התגלות אלוקית, שבה הקב"ה, זה ששלח את הרגשות הללו עד לפתחנו, נמצא שם בתוך החושך והכאב, נותן לנו יד ומראה לנו שנכון שורף מכאב, אבל אנחנו לא לבד, הוא יתברך, בורא הרגשות, בורא הנפשות וחסרונן נמצא עם החסר, הכל קורה בתוך החיבוק שלו, הכל מושגח, ואת לא סתם עוד אחת שנפגעת וקמלת, את פשוט מגלה את עצמך איתו מחדש. אני מאמינה שזו התכלית של הצער והיסורים בעולם, לגלות אותו, להתקרב אליו דרך כל המאורעות, בפרט אלו הכואבים.

אשתף אתכן בסיפור אישי. היתה איזושהי דמות בחיי, שנפגעתי ממנה והתקשיתי מאוד לסלוח לה.
ניסיתי "לעבוד על עצמי" ובכל יו"כ לסלוח מחדש, היה נדמה לי שהצלחתי וניקיתי, אבל אז כשנתקלתי בדמות או בזיכרון ממנה, שוב הייתי כועסת ולא מוכנה לסלוח. הלב נמלא בטינה ובכאב שלא הצלחתי לוותר עליו, להיפרד ממנו.
לא הצלחתי לסלוח!
הכאב התעורר בכל פעם מחדש והכאיב לי.
ואז הבנתי שחוסר היכולת לסלוח, בעיני נובע מצורך נפשי של כבוד לכאב שלי. אם אני אסלח-אף אחד לא יכיר בזה שכואב לי.

ומתי באמת הצלחתי לנקות ולסלוח?
כשעשיתי הפרדה-הדמות הציפה בתוכי כאב שהוא שלי. כאב שלא ימחק אני פוגשת את עצמי דרכה, אבל האמת שזה הכאב שלי, החוויה שלי והם באחריותי.

נתתי לעצמי את כל המקום והזמן עם עצמי, להרגיש את קשת הרגשות הכואבים שחוויתי שכללו כעס, דחיה, השפלה, עלבון וזעם. ברגע שנתתי לעצמי את המקום לכאב ולא ביטלתי אותו וחיכיתי להכרה עד בוש – הבנתי שאם הוא שם, הוא שלי והוא כנראה ישאר שם ויפגוש אותי בעוד צמתים, דרך עוד אנשים, וזה בסדר שכואב. וזה חלק מהחיים. הבנתי שכל עוד אני אהיה עסוקה באחרים- אני אהיה קרבן. לקרבן אין יכולת לשנות את גורלו והוא כבול למציאות מסוימת שבה הוא מובל ולא בוחר.
הנפשות הפועלות בעולם המציאות תמיד ילחצו על כפתורים שידליקו אצלי כאב. אני יכולה לכעוס עליהם ולא לסלוח, למה הם לחצו על אותם הכפתורים שלי?
ואני גם יכולה לבחור לקחת אחריות ולתת מקום לכאב שלי,
בלי קשר לדמויות אבל דרכן- הן מציפות, אני חוזרת פנימה אל תוכי, רואה, נותנת מקום וחוזרת אל החוץ ממקום שלם ושליו יותר.
הבנתי סוף סוף שהתפקיד שלי הוא לחבק את הכאב הזה ולומר לעצמי: אני איתך. ה' איתך. ואת תגדלי מזה. עם עבודה יומיומית של מפגש כזה, לאט לאט כבר לא היה אכפת לי מאותה דמות במציאות. היכולת לפגוש את הכאב דרך עצמי ולא דרך אחרים, פשוט ריפא משהו בתוכי וגרם לי להרגיש הקלה ובפועל, למוטט את החומות שהיו ביננו ולהביא לקשר קליל ומשוחרר.

אם אאמין שמה שקרה, קרה בהשגחה מדויקת, כדי שאדע אני להיזהר, להיות רגישה, לעבוד על המידות שלי וזו הזדמנות נפלאה להתרפא בעצמי- או אז, הכאב שלי יגיע לתכליתו.

הלכה למעשה, ההמלצה שלי היא לתת לעצמי זמן יומי, שבו אני פוגשת. את כל מה שיש בי. בזמן הזה אפשר לפגוש את הילדה הפנימית שלי בעצמי. לבוא ולשאול אותה מתוך מקום בוגר: מה שלומך ילדה שלי, אני כאן בשבילך, איך את מרגישה, ממה נפגעת? ממה נבהלת? פשוט לתת לה לספר את כל מה שפגע בה, את כל מה שעובר עליה באופן שבו מותר להרגיש הכל. זה לא קשור לאף אחד, זה קשור לכאב הפנימי שנמצא שם מבקש שחרור, הקלה ויד מלטפת שתכיר בו. אפשר ומומלץ עוד יותר לשתף את ה' בכל מה שכואב לי. אני מזהירה שיתכן ותבוא ביקורת ודחיה לכאב של עצמינו ונהיה בעמדת התוקף כלפי עצמי, אבל אם נשכיל להתגבר על הדחיה לכאב של עצמינו, על כך שיותר ממה שפגעו בנו המורות אנחנו פוגעות בעצמינו כשאנחנו מדחיקות ומתעלמות מהכאב, אחרי שניתן מקום אמיתי ונתרגל את אומנות ההקשבה העצמית- פתאום יבוא הרגע הזה, של ההארה, פתאום נוכל לנקות, לסלוח ולאהוב את כל העולם עם חיבוק גדול.

רוצה גם?

תוכלי להמשיך ולקבל הכוונה מדויקת לריפוי
במדריך לריפוי עצמי שכתבתי בלחיצה כאן:
במידה והלינק חסום לך שלחי לי מייל ואצרף לך את המדריך: tm.kesher@gmail.com

ובלי להיכנס לתפקיד ה'מושיע'-
אם יש שאלות-
אני אשתדל לענות במידת האפשר:)

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

30 תגובות

  1. לאנונימית,
    כמה פשוט כך לא פשוט.
    להתענג על השם…
    להתמלא אצלו מחסרוננו,
    יש עוד להעמיק הרבה במה שאת אומרת ומצטטת
    לקרוא את זה שוב ושוב:

    ""האדם לא נברא אלא להתענג על השם" זה לא אומר לחיות בהרים, לא אומר לנדוד למדבריות, זה לא אומר להתנתק מבני אדם, או מהפגיעות והכעסים שלנו,
    ההבנה שיש מנהיג לבירה, שאין אדם שיכול לנקוף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה, ההבנה שהכל בגזרת עליון..
    והכל..הכל.
    כדי שנתענג על השם, אין חסרון גדול כחסרונו, אין מילוי גדול כקרבתו, בדרכים שלו הוא מקרב, לפעמים דרך כאב..:/
    אבל הכל רחמים פשוטים, של האוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר.
    לא מצאתי ריפוי עמוק יותר מההבנה הפשוטה הזו, לא רק לדברים מפוצצים, לרגעים הקטנים בחיים..של כל אחד ואחת מאיתנו.."
    תודה על המילים!

  2. טוב, נראה שאני מגיבה לכל ההשתשלשלות פה באחור.. רק עכשיו יצא לי לקרוא,
    את המאמר, את השאלות,תגובות, ותשובות..
    ופשוט יצא לי לחשוב כמה זה מדהים, העולם שלנו מלא בסוגים שונים של אנשים, מיוחדים, כל אחד ואופיו, כמה שוני!
    כמה הבדל! ועם כל זה.. כמה דמיון..:)
    קטונתי מלהגיב פה לכולן, כל אחת ומסלולה שלה.. תודה לך תמר..על הבמה, על הנושא, על התשובות שצריכות להיות מתומצתות ומדויקות..
    חושבת שיש יסוד ענק, לא שלי.. של הרמח"ל..שאם מתעמקים בו, באמת, מוצאים יופי שאין לו שיעור וקומה.
    אולי ישמע ערטילאי, אולי קצת יסוד מרומם מדי, אבל לא, הוא כל כך פשוט, בהבנה האמיתית שלו, הברורה, הבהירה
    "האדם לא נברא אלא להתענג על השם" זה לא אומר לחיות בהרים, לא אומר לנדוד למדבריות, זה לא אומר להתנתק מבני אדם, או מהפגיעות והכעסים שלנו,
    ההבנה שיש מנהיג לבירה, שאין אדם שיכול לנקוף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה, ההבנה שהכל בגזרת עליון..
    והכל..הכל.
    כדי שנתענג על השם, אין חסרון גדול כחסרונו, אין מילוי גדול כקרבתו, בדרכים שלו הוא מקרב, לפעמים דרך כאב..:/
    אבל הכל רחמים פשוטים, של האוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר.
    לא מצאתי ריפוי עמוק יותר מההבנה הפשוטה הזו, לא רק לדברים מפוצצים, לרגעים הקטנים בחיים..של כל אחד ואחת מאיתנו..
    אני הקטנה

  3. פייגי,
    את בנאדם מעורר השראה.
    ונראה לי שאת יכולה להחליף אותי עם התשובות המדוייקות שלך.

    לשאלתך, אחת שהיא אש:
    משולש הדרמה אצל ילדים- אני כרגע לא מתכוונת אליהם למרות שאפשר לפתח קרבנות מגיל צעיר ואפשר במקביל ללמד ילדים להגן על עצמם,
    אני מתכוונת למשולש הדרמה בנפש שלאנשים בוגרים.

    אני אוסיף משהו ללבבית ולאחת שהיא אש-
    אני לא מתכחשת אפילו לא לרגע לעצם היותנו אנשים. נורמליים. כועסים,
    מתפוצצים מכעס לפעמים. מתקוממים על עוולות ומנסים לתקן את העולם שלפעמים נראה כל כך מעוות.

    מה עושים עם כעסים?
    זה גם נושא למאמר אבל בקצרה, איך כתבת גברת אש, בא לך לזרוק תבנית ביצים על כמה אנשים?
    לכי על זה.
    לא באמת. בכאילו.
    הבנת?
    פשוט תפני זמן לעצמך שבו את פורקת את כל הביצים, בועטת בכריות ופורקת את האנרגיה השלילית. מקיאה אותה לשקית אשפה גדולה טובה ובטוחה
    וחוזרת לעולם עם הרגשה קלה יותר ועם היכולת להפריד- מה ששלי- לקחת אחריות ולעשות מה שאפשר
    למשל – לתת מקום לכעס, שהוא רגש שממש ממש חשוב להקשיב לו ולא להתנגד לו כשהוא עולה.
    (רק אנא, לא על אנשים, לברוח למקום בטוח ולשחרר..)
    ומה שלא באחריותי, ומה שאי אפשר- להשאיר בידי בעל הבית של העולם שברצונו משפיל ומרים
    וגם לחוסר הצדק יבוא היום כשהוא יחליט,
    בינתיים, מניסיון- זו חירות אמיתית לעשות את מה שבידינו לעשות.
    תלמדו מפייגי:)

  4. לתמר המדהימה, כתבת שמהמקום הכואב והפגוע צומחים דברים טובים, ואת כ"כ צודקת בכל מילה!!! בגלל שהרגשתי בכל גופי ונפשי את הכאב הבלתי נתפס של ב"א אחד שמתעלל בך רגשית, זה פיתח אצלי רגישות, חמלה וסובלנות לזולת (גם בבית) ברמה שלא הייתה בי קודם!
    ולמגיבה היקרה "חמה אש" . אני אומרת לך מלב אל לב:
    את הורסת את הבריאות שלך! כל הכעס הזה הוא רעל! תקיאי אותו אבל מהר! תלמדי לסלוח או לפחות להוריד להבות! זה מה שבנה אותי!
    היה לי את כל התנאים כדי להיות קורבן אומלל ומסכן:
    רוצה שאני אספר לך על שבתות אופרוף שרק אותנו מושיבים בצד ולא עם כולם ? רוצה שאספר לך על מחנה בנות דודות בחופשת חנוכה שרק בנותיי לא מוזמנות? רוצה שאתן לך שלל דוגמאות על נסיכות תאומות שהן ואחיהן לא מקבלים שום פירגון על הבגד החדש לכבוד החג/החתונה? רוצה שאתן לך אלף אלפי דוגמאות איך שאנו נסחבים באוטובוסים שעות עם ידיים מלאות כל טוב והמילה "תודה" נעדרת באורח סידרתי….. ועוד ועוד ועוד……
    אני תפסתי את עצמי והבנתי שהתוקף הוא ב"א אומלל , מסכן, לפעמים אף חולה!!
    אמת , הכאב הוא גדול אך צריך ללמוד איך לצמוח ממנו!
    בהצלחה רבה לכולם!

  5. הפוסט הזה מרגיע, מנחם אבל גם מתסיס מבפנים מאוד!
    אין לי בעיה לטפל ברגשותי, לרפא את הכאב וכל המילים היפות הללו.
    אין בעיה.
    אני ארפא את עצמי בשביל להתקדם הלאה.
    סבבה.
    אבל תכלס, יש אנשים בעולם שמסתובבים פה ביננו ומגיע להם עונש!!
    וזה לא יעזור שאני אעשה תיקון אישי כמה גדול שיהיה.
    איך את יכולה להציג את המשולש הזה כלפי יצורים קטנטנים בעולם שנולדו טהורים ורכים שנפגעו?
    והרי כולנו נולדנו ככה, נקיים מרגשות שליליים, מוגנים ועטופים.
    אז מה, איך הגענו למקום הפגוע?
    כאילו קפצנו לעמדת ה'קרבן' בכח ?!
    המשולש הנחמד הזה הוא בא באוטומט. הוא בא בטבעי.
    אז אני תוהה איך ילד קטן אמור להתבשל עם עצמו עם מערכת רגשות מסובכת שכזו.

    ועוד-
    קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.
    צריך פה צדק.
    ועד שלא אזרוק תבניות ביצים על כמה אנשים מלוכלכים פה שום דבר לא ירגיע את התסיסה שבפנים.
    צריך הפרדה.
    יש תיקון עצמי ויש חיסול חשבונות.

    וגם וגם וגם וגם- שא"א להתעלם מהתחושת ניצחון המקננת גם היא.

  6. לליבי איתך!
    תודה על מה שכתבת!
    זה ממש מרגש לראות נשים אכפתיות שכואבות את כאב זולתן ומנסות לעזור וליעץ!!!
    גם על זה נאמר: בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידין להגאל!
    ראה ד' את בנותיך היקרות והצדיקות! כמה אכפתיות, איזו השתתפות עם הזולת בכאבו! איזה רצון גדול לעזור! אין כמו נשות ישראל!
    חיממת את ליבי בהבנתך והשתתפותך בכאבי! זה כל כך מחזק לדעת שיש מישהי שחושבת עליך, אכפת לה ממך וכואב לה מה שעובר עלייך! זה נותן כח!
    תודה לאתר המיוחד – קול כבודה – על המקום שהוא נותן להתבטא, לקבל התיחסות ולהתחזק!

  7. קראתי אתכן, אחת אחת.
    אני מודה לכל אחת שהקדישה מזמנה כדי להעמיק יחד ולברר את הנושא החשוב הזה ולהגיע למקום בריא יותר מעצם הדיון.
    שני- נסי לקרוא את מה שכתבה "זכר לחורבן"

    פייגי,
    הסביבה מזהה לא פעם את הנקודות הרגישות שלנו.
    מיליוני דברים עוברים לידינו ולא "פוגעים" בנקודה הכואבת
    כשאומרים "נפגעתי" מתכוונים לכך שזה חדר.
    ומה שחודר, לא פעם זו גם אמונת יסוד פנימית שאנו מאמינים לה.
    קול ששמענו בעבר, חוויה מוכרת שדורשת ריפוי.

    נסי את ומי שתרצה ויתאים לה, להסתכל על מי שמצליח לפגוע כעל מתנה,
    הזדמנות לריפוי.
    לא פעם האנשים שהכי מסתבכים איתם ומשתוקקים שכבר ילכו מאיתנו ומהר,
    דווקא מהם יכולה לצמוח תקוה גדולה ומשהו שלא ניתן לשער מהו.
    יש שם סוד, משהו שצריך לגלות אותו ששייך לתוכנו פנימה כי בסופו של דבר, כל הקשרים שלנו הם בתוכנו.

    ל"זכר לחורבן", כמה שתתני מקום לכאב שלך,
    בלי קשר לאנשים סביבך, עם עצמך,
    לפגוש, להתאבל ולבכות
    תוכלי לחזור לעולם נקיה ורעננה
    ותוכלי להפריד בחוש בין החוויה שלך לבין המציאות.
    זה בסדר שצף כאב. תני לו… ככה פשוט.

    וכך לגבי "עוד מישהי" שכתבה מה עושים כשזה בתוך המשפחה-
    תראו, אני מאמינה שההתמודדות היא באמת לא פשוטה
    אפשר להשתמש בכלים מעולם המיינדפולנס- של קבלה של המצב והתרגעות עם הפרדה בין הקושי שבן הזוג או הקרוב סובל,
    לבין המקום של המתמודדת, אבל מניסיוני, דברים כאלו לא קל להפריד ולרוב, מה שהכי יעיל זה פשוט להרים טלפון וללכת לטיפול
    שמה כאן את המספר של למרחב: 025954571
    יש להם אפשרות להפנות לאן שצריך או לתת טיפול דרך קופת חולים

    לליבי,
    כתבת שאינך מבינה איך חשיבה על הפגיעה יכולה לעזור
    אני לא מתכוונת לחשוב על הפגיעה אלא לפנות בתוכך מקום להרגיש עד הסוף.
    את מתארת שיש בך ילדה קטנה ואבודה שלא יודעת מה לעשות עם ים הכאב והפגיעות

    כשתגלי בך את החלק האימהי המייטיב תראי שכשיש אותו, הילדה שבך תוכל להרגיש בצורה בטוחה.
    ברגע שתהיה לילדה הזו גם אמא וברגע שתנקי את הביקורת הפנימית שלך (שמאפשרת לאחרים "להתיישב" אצלך בנוח, ומונעת ממך לפגוש את עצמך בצורה נעימה, לשבת בנוח בתוך עצמך עם מי שאת ולתת מקום לכאב ולשחרר אותו ביחד עם בורא עולם) תוכלי להרגיש חירות.

    ההמלצה שלי לך ולכל אחת- לקרוא את המדריך, לקחת החלטה ולהתחיל לפגוש את עצמך. עם חלק של אמא טובהולא רק של ילדה אבודה חסרת הורים שמחכה לישועה.

    ל"ליבי איתך"את יכולה בהחלט להחליף אותי.
    היום הפסיכולוגיה פחות מתמקדת בחיובי ובעיני זה חסר מאוד.
    בדרכך היפה, לקחת מעשים טובים, פשוטים ויומיומיים והארת דרכם את יומך
    בעיני זו דרך נפלאה להפחית ביקורת עצמית (מה עוד לא הספקתי, מה לא אמרתי נכון, איך ביישתי את עצמי וכו'..)
    ולהעצים את הטוב.

    אני אוסיף המלצה :כדאי שהכתיבה תתמקד ב- 10-15 דברים טובים בהקשר לבעל או לילדים
    היות ויש לנו נטיה להעריך פרויקטים גרנדיוזיים והספקים שהם חיצוניים ו"מערביים"
    הנתינה הבייתית הפשוטה שכביכול לא נחשבת- כשלומדים ליהנות ממנה ולהעריך אותה- פתאום מבינים בכמה טוב כל אחת כאן מוקפת וכמה יהיה נעים להמשיך ולהגדיל את אותו הטוב.

    אחרת,
    למרות שניסיתי, לא הצלחתי להבין מה את שואלת. אם תהיה דוגמה, יהיה לי קל יותר.

    בינתיים,
    תהנו ממי שאתן.
    תראו אילו איכויות יש כאן…

  8. כמה כואב, כמה נכון!
    דיברתם על משהי בתוך המשפחה ואיך אפשר לחיות כך?
    אז אני אישה שמתחילה לחתן ילדים, ויש לי משהי בתוך המשפחה כזו ! בד"כ טובת לב ואנושית אך לעיתים קרובות מתנהגת כלפי (רק כלפיי) בדחייה/התעלמות/השפלה/ריחוק וכו' לפעמים גם וגם וגם ולפעמים לפני כולם!!! לעיתים יש מצב הפוך מצב של קירבה ונתינה.
    למה? לא יודעת! ולא יודעת למה היא תפסה אותי כקרבן. ניסיתי לעשות שינוי לקנות, להזמין, אך שום דבר לא עוזר אולי לרגע קט……
    וכל זאת במשך שנים!!
    יש בי כאב גדול רק הקב"ה יודע כמה……. איתו אני מדברת בבכי ובכאב בכל פעם שזה קורה!
    אני שומרת על מרחק מסוים אך ממשיכה להתייחס אליה בצורה מכובדת ומאירת פנים אל אף שהיא משדרת ריחוק וציניות, למה? א. כי ממשפחה לא מתנתקים, יש מסביב למעגל המשפחה אנשים רבים וטובים שהם מפרגנים ואוהבים . ב. אני ממשיכה לחיות בצורה ערכית כפי שחינכו אותי! אני לא מחזירה לה באותו מטבע לשון כלל וכלל! לא יורדת לרמה שלה, לא עונה בעת מריבה, משתדלת שלא להיכנס למקום הזה.
    וזה לא קל כלל! אני נותנת מקום גדול לכאב אבל משתדלת לסלוח ואפילו לרחם …..עד הפעם הבאה….וחוזר חלילה..
    לעולם אותה בת משפחה לא באה לבקש סליחה או להתנצל או לפחות לעשות מעשים של סליחה וקירבה..
    אבל נשים יקרות , הקב"ה יודע ורואה הכל , אני יודעת שהוא מעמיד אותי בניסיון לא פשוט כלל שנראה שהולך להיגמר אבל אני מרגישה שהוא מלמעלה נתן לי פיצוי משפחה גדולה ומורחבת שכולם בני תורה.וזה הכי חשוב בעולם!

    1. לפי הסיפור זה נראה ששויגער .כבר בחז"ל הקדושים מביאים את בעית הקנאה שחמות צרת עין לכלתה שלקחה לה את בנה. אם יודעים שזה דרך הטבע יותר קל להתגבר. את ממש גיבורה. ה' ישלח לך רק ישועות על השתיקות וההתגברות שלך .ובכך את בונה לביתך רשת פרוסה המגינה על הבית. עם כל זה. מותר לדבר עם הנ"ל. לא על ידך אבל גוף שלישי שיעורר אותה ואין סיבה שתמשיכי לסבול. מעריכה מאוד

  9. חברות,
    אני אוספת את התגובות שלכן, תעקבו ואני אשלח מענה
    אולי אפילו בפוסט נפרד של שו"ת
    יקח לי קצת זמן.
    בינתיים, אם יש משהו בוער ומציק
    אפשר תמיד לפנות לעזרה
    ובפרט במקרים של עומס וכאב נפשי שגורם למצוקה.

    לזו האחרונה כתבת שאת מיטיבה במקומות שפגעו בך –
    בעיני זה תיקון מקסים
    אם הבנתי אותך נכון.

    איך זה שייך לתוקפנות?

    1. כתבת שזה כמו להיות קרבן או תוקף, כי למה התכוונת לתפקיד המושיע?
      העניין פה זה הגבולות וכמה זה בריחה מהמקום חסר אונים?

    2. נשמח להתייחסות של תמר, דווקא ממקום בוגר סולח ואופי נח לרצות בד"כ בנוסף גם אופי חזק שיודע לדרוש את המגיע לו (בהמשך תביני למה הוספתי נקודה זו). אבל משום מה זה מעלה בי כעס גדול על משכיר הדירה, שגרר את חתימת החוזה עד ממש יום לפני שנכנסנו לדירה, ואז החל להוסיף: אתם תרכשו סורגים, תשלמו עליהם וגם תחתמו שהם שייכים לדירה, תשלמו גם ביטוח על הדירה והוא עצמו יהיה בעל הפוליסה ועוד.. פשוט ניצול של חוסר אונים. בהמשך הגדיל לעשות יום אחד בשיחה זועמת הרים עלי את קולו בצעקות ועוד… לא אכנס לפרטים. בעיקר שהביא אותי למצב שאני לא מכירה את עצמי, כועסת כל כך, חסרת אונים כי הרי לא נצא כרגע מהדירה.. אבל כעס גדול ועצום שמתפרץ על בעלי כי הוא כביכול 'הטוב' שהסכים ולא עמד נחרצות מולו… אנו בד"כ נזהרים לא להזכיר את שמו בבית אבל אם הוזכר, תמיד זה מגיע לכעסים גדולים… ברמה שלאחרונה מצאתי את עצמי זועמת ואומרת אני מקפידה עליו! (בושה.. נכון) כך מעכיר ו'תורם' לשלום בית שלנו… הוא אפילו לא יודע כמה כעס והקפדה והייתי המומה מהמילים שיצאו מפי, והמשכתי ואמרתי שיעמוד לו לזכות ערב חתונת בנו… (מחריד נכון… )
      מסעיר אותי מאד, איך הגעתי לכזו רמה…
      הלוואי שאגיע למצב של סליחה אמיתית מהלב..
      כן אנחנו עדיין שם…

  10. וואווו תודה
    גם אני אשמח לדעת איך זה אפשרי? עד היום בתור אחת שעברה כמה דברים מאד כואבים. אחד הדברים שעוזרים לי זה להטיב לאחרים במקומות שהכאיבו לי באופן מאד מאד אחראי ואני אומרת זה באוביקטביות.
    אבל פה אני מבינה קודם על שיש עוד דרכים, ושאולי הדרך הזו היא אותה הדרך כמו להתקיף או להתקרבן אשמח לדיוק.

  11. תמר היקרה!כתבת בסגנון ממש בהיר ומובן את מה שאני עוברת…הולכת להיפרד מאדם כזה שלסירוגין הוא פעם מושיע ופעם תוקף. ה"מישהי" שהגיבה תיארה זאת באופן מושלם ממש! כשהוא רואה שלא השיג את מטרתו הוא פשוט מתנתק! נעלםםםם!

  12. תמר!
    המאמר שלך מיוחד מאד!!!הוא רהוט וברור ועם זאת, אינני רואה איך כל אחת יכולה
    לרפא את עצמה ע"י חשיבה על הכאב/פגיעה/תוקפנות – שמישהא גרם לה!
    עברתי הרבה בחיי, אני כבר מבוגרת (לא מאד) ועדיין מרגישה כילדה קטנה וחסרת אונים, כשאני נתקלת בקשיים. ואלו דברים יומיומיים! התחושה שלי היא – שפשוט לא התבגרתי. התחושה שלי היא כמו של ילדה קטנה פגועה ופצועה שאין מי שיחבוש למכתה. ילדה שלא יכולה לעזור לעצמה והיא חשה אבודה בעולם הגדול, עזובה, בודדה, עצובה וכואבת!!! ואני יודעת בשכלי שכל תחושותי אינן נכונות! יש לי ב"ה משפחה, ילדים נכדים – אך הבור שלי מרגיש עמוק וריק, אין לו תחתית ולכן הוא לא יכול להתמלא אף פעם!!! כך שלמרות שהסביבה חושבת עלי דברים טובים וגם אומרת, הנפש לא מקבלת! כאילו שמן מרוח עליה וכל מילה טובה – מחליקה ממני והלאה.
    אך לעומת זאת – כל פגיעה ולו הקטנה ביותר – נכנסת עמוק ללב המלא כבר מזמן בפגיעות, ונשארת שם עם כל הפגיעות הישנות! אינני מבינה איך יש עוד מקום בלב שלי, הכל כבר מזמן דחוס!!! אבל כנראה שללב יש מקום בלתי מוגבל!
    רק חבל שאני לא מצליחה להכניס לשם רגשות טובים, שמחה, מחמאות, אושר…
    רק פגיעות נכנסות היישר לשם ובמהירות!
    איך את מסבירה זאת? ומה ניתן לעשות כדי לזרוק את כל הכאב החוצה, לנקותו טוב טוב ולהכניס אליו רק רגשות טובים, נעימים ומחזקים???
    אשמח ואודה לתשובתך!!!

    1. אני לא תמר מעניין מה היא תאמר .
      אבל קראתי את מה שכתבת וכאב לי לקרוא , ולחשוב שזו תחושה שמלווה אותך ככה שנים.
      ואולי מה שאגיד יכול לעזור. אם תרצי.
      קלישאה אבל זה נכון, רק את יכולה לתקן את זה בתור אדם בוגר. כי גם אם כל העולם כולו יגיד לך שאין כמוך וזה לא קיבל את ההסכמה שלך מבפנים הכל יחליק כאילו יש לך שמן על הלב כמו שכתבת.
      אני משתפת כי הייתי באותה חוויה או לפחות דומה והחלטתי שזהו
      לקחתי דף ועט וה והתחלתי לרשום כל יום במה התאמצתי במה השתדלתי גם אם לא הצליח , כי רק אני יודעת כמה מאמץ של גוף ונפש זה לקח ממני. אז גם רק אני יכולה להעריך את זה כמו שמגיע לי.
      ולאט לאט הבור הזה נהיה לו איזשהו תחתית שבירה וכל המילים של האנשים שכן טובים מסביב חזקו אותה עוד. וזה עדיין כואב וחסר מאד . אבל פחות.
      ועל אותה הדרך גם על הדברים החיוביים פשוט לרשום כל יום את הדברים הקטנים שכן היו טובים.
      אוטובוס שהגיע בזמן חיוך של אדם קרוב , חיבוק של ילד קטן . כל מה שעושה לך טוב.
      הרבה כם וטוב
      וגם אני ממליצה מאד על טיפול אצל מישהי מומלצת מוסמכת שאת מתחברת. כי גם מי מוסמכת לא תמיד מקצועית.

  13. תודה תמר, מדריך מעולה
    ועדיין אני בוכה על התלמידה הזאת שהתנכלו לה והרסו לה את החיים על לא עוול בכפה, וכועסת על המורה הזאת שרק עכשיו התעוררה לקחת אחריות אחרי שהנזק נעשה. בתור בן אדם בוגר היה מצופה ממנה להתנהג ביותר אחריות למרות כל מה שעבר עליה באותה תקופה,
    מצד שני אני מרחמת על המורה, שעברה תקופה קשה, אבל לא יכולה לתת מנוח לעובדה שבגלל זה פגעה בתלמידה, ילדים זה ילדים והם פוגעים אבל מצופה שנתבגר וניקח אחריות על המעשים והחיים שלנו ולא נמשיך להתנהג כמו ילדים.
    באלי לחבק כל ילדה אומללה שעברה התעללות כזאת, ואת המשפחה שלה, אלוקים ישמור איזה סבל!!
    מבחורה הכי מוצלחת לאחת שכולם מתרחקים ממנה כי היא מקלקלת את הכיתה, ומעבירים אותה בבושת פנים כיתה, והיא מסומנת מראש, זה ממש מתכון לירידה מהדרך או איבוד השפיות, כמה רוע זה לא נתפס.
    אין סליחה ומחילה. ליבי עם הבחורה שנסיבות החיים הציעירים שלה לא הותירו לה כמעט ברירה. היא קטנה חלשה מול מערכת גדולה ואכזרית שהתלבשה עליה…
    יש לי אחיין כזה שעבר התעללות בישיבה סופר מוכרת בירושלים למחוננים( הוא מחונן ביותר והיה עד אז המוצלח של החיידר) הראש ישיבה קינא בו עד מוות והתעלל בו בצורה נוראית, הוא כמעט גמר את הבחור ואת משפחתו, ועוד ניסה כל מאמץ שלא יתקבל לשום ישיבה גדולה, כדי שיפול לרחוב וירד מהדרך,
    אך הבחור התגבר והצליח להתקבל לישיבה בסיעתא דשמיא, אבל הוא כבר לא אותו בחור… זה לא אותו מוצלח וגאון שהיה, זה ילד מושפל שלא מאמין בעצמו, ומרגיש כשלון.

  14. וואו ממש תודה אני נפגעתי לפני שנה ממנהלת וכביכול באותו הזמן הרגשתי שהיא הרסה לי את החיים אבל במבט לאחור אזרתי אומץ וכוחות פנימיים והעליתי את עצמי למקום טוב יותר אבל עד לרגע זה אני לא מוכנה נפשית לסלוח לה כי בחיי השתנו המון דברים וכמה שניסיתי להפריד זה קשה ועד כה לא הצלחתי אני מקווה שאחרי המאמר שכתבת שהוא נורא יפה נכון מדויק וחשוף אצליח לסלוח תודה ענקית

    1. תמר מהממת שאת, מדוייק ובהיר. מצטרפת לשאלת מישהי ואשמח שתדברי בתשובתך על פגיעות בתוך המשפחה… במצבים בהם לא ניתן להתנתק ולהתרחק אם בגלל גיל או יכולת או כל סיבה אחרת…

  15. תודה ענקית!!! איזה טור חשוב ומקצועי העברתי לכמה חברות שנפגעו ממורות ונראה לי שעוברים עליהם דברים כאלו
    כל כך חשוב!!!!!!!!!!!!!!

  16. את כותבת כ"כ יפה, בהיר ומובן.
    מסבירה באריכות ובדיוק כל דבר.
    לא ברור לי כיצד ניתן להיות בסליחה עצמית כאשר האדם הפוגע התוקף הוא אדם קרוב וממשיך בפגיעותיו
    כיצד ניתן להגיע לקשר נכון עם אדם כזה
    לדוגמא אדם שהוא גם מושיע וגם תוקף לסרוגין
    וזה מבוסס ומתבסס ללא שינוי לטובה
    כיצד אפשר להגיע לקשר כאשר אם הוא לא מקבל את מקום המושיע הוא תוקף ואם התקיפה לא מייצרת את מה שהוא מצפה שיקרה אם הוא לא מצליח בתקיפתו פשוט כי אין מולו קורבן אז הוא מתנתק

    1. למשהי×2
      זה נראה שאת מדברת על אדם עם פיצול אשיות/או עם קושי בתקשןרת בן אישית לדעתי הספר של מרים אדהאן שנקרא "מילים כקוצים וברקנים" יכול גם לעזור לך ,ממליצה בחום!!

  17. וואהו נהנתי מהכתבה ברמות , מסגנון הכתיבה … מהדברים שנכתבו שם בפשטות ומאידך ברמה גבוהה … פשוט דברי חוכמה וטעם … ידע ומקצועיות
    נ.ב ניסתי להכנס למדריך והוא חסום בנטפריי אשמח שתמצאו לזה פיתרון … או שתשלחו לי למייל . תודה

    1. מאד הזדהתי אם מה שכתבת שלא הצלחת לסלוח כי פחדת שישכחו שכאב לך, אני בטיפול די הרבה זמן והתקדמתי המון המון ועדיין יש כאב עצום שאני לא מצליחה לשחרר ,
      כי אף אחד לא ישמור אותו בשבילי.
      מן סוג של זכר לחורבן .

  18. ואוו, את מקסימה. ואת מדייקת נקודות כל כך עדינות ושבירות.
    תודה לך על המאמץ שבכתיבה, החשיפה והמילים שהן מתנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.