אל תדברו תצעקו: עיקר עניינו של השופר הוא כמו ילד שצועק "אבא, אבא, הושיעני!"

שיתוף ב email
שיתוף ב print

לחיים, תשפ"א

 

במהלך השנה, יצא לי ללכת באחד מלילות שבת, בשעה מאוחרת ממש, לכיוון שערי צדק. שקט של לילה, דממה עמוקה והרבה מחשבות. היה איתי תיק קטן ובתוכו מים וטישו ותפוח ועוגת שמרים ביתית קטנה. לא שהייתי רעבה – זה עתה סיימנו סעודת שבת – אבל עם השנים אתה מפתח אחריות כזאת שלא מוציאה אותך לדרך בלי ציוד חירום בסיסי. ובכן הלכתי.

על ציר הרכבת בשדרות הרצל הבחנתי פתאום ממרחק, באישה חרדית ובילד הולכים מולי, נראים כחוזרים מבית החולים שאליו אני הולכת. ככל שהתקרבנו זה לזה הבחנתי בעייפות של האם ובצעדים הנגררים של הילד. כשהתקרבתי עוד שמעתי אותו גם בוכה מין בכי מתלונן. עוד כמה מטרים ויכולתי להבחין במילים – ממי, איי'ם האנגרי! (אמא, אני רעב).

התקרבנו עוד, ואז פניתי אל האם, ושאלתי אותה אם זה בסדר שאציע לבן שלה את התפוח והעוגה. היא שאלה אותו – אתה רוצה? הוא הנהן בחוזקה, ואני מסרתי לו את המזון והמשכתי בדרך.

השמחה הזאת שהרגשתי ליוותה אותי זמן רב. בעצם היא עוד מצויה בי – כל אימת שאני נזכרת בלילה ההוא, בתחנת הרכבת ההיא, בילד הקטן ובתפוח עם העוגה, מתפשט בי חיוך פנימי. איזו השגחה פרטית מתוקה ומדהימה זימנה אותי לשם ברגע הנכון עם האוכל הנכון. איזו מתנה מתוקה נתנו לי מן השמיים.

*

באחד מימי בין הזמנים שהינו עם המשפחה במקום קטן בגליל. בסמוך אלינו היתה וילה ובה התגוררה משפחה מקומית. אף אחד מהם לא נראה דתי או מתקרב לזה. חלפנו מפעם לפעם על פניהם – הם נראו לנו מנותקים לגמרי.

אחר הצהריים לקראת השקיעה חזרתי עם הילדים מסיבוב קטן ופתאום קלטתי במבטי תמונה שגרמה לי להיעצר. על הדשא מתחת לפרגולה של הוילה, עמדה האישה והתפללה מנחה.

אבל לא סתם מנחה, מבט אחד הספיק בשביל לדעת, שזאת לא הפגישה הראשונה שלה עם הסידור. היא התפללה כבקיאה ורגילה, כרעה והשתחוותה, ואני לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. את? איך??

**

 

בזמן כתיבת שורות אלה עדיין אלול בעולם. ימים אחרונים. פקקי תנועה מטורפים ברחובות ירושלים, עומס מבוהל של פרטים ופרטי פרטים ותחושה גוברת של מבוי סתום. העולם כאילו הגיע למקסימום קיבולת, הוא לא יכול להכיל את עצמו יותר. גם אנחנו בקושי מצליחים להכיל את עצמנו.

ניסיון נוסף לחפש את אלול מעלה בי את שתי התמונות שתיארתי. פתאום אני נזכרת. בילד עם העוגה והתפוח. באישה ההיא עם הסידור והמנחה.

ופתאום נובטת בי ההכרה, שהכל זה ענין של תפאורה.

לא רק פעם אחת במשך תשפ"א זכיתי להשביע ילד רעב, אלא אינספור פעמים שבהם דאגתי בבית שלי, למשפחה שלי, לאוכל!

לא רק המנחה של האישה ההיא שנראתה לי מנותקת יקרה – גם המנחה היומיומית המשתדלת שלי יקרה ומרגשת בשמיים, ולא פחות!

שם היתה תפאורה מרגשת, שהדגישה את המעשה והאירה אותו באור יקרות.

ביומיום של החיים אין תפאורה, אין תאורה ואין מיקוד בכלל. אנחנו עושים ולא רואים, זוכים ולא חשים. באמת אנחנו עשירות עד שמי שמיים. באמת אוצרות שלא יסולאו בפז מתגלגלים לנו בין הרגליים.

"ברור שהשמיים צריכים להיות אינסופיים", אמרה לי לאחרונה חברה אחת, "צריך להיות מקום לכל השכר האינסופי שמחכה לנו.. תחשבי רק על הכינים למשל…"

או להבדיל לגמרי, העגבניות והחביתות והמלפפונים. והברכות. והכשרות. והתפילות שהצלחנו איך שהצלחנו. והלבוש שכיסה אותנו. והשבתות שהכנסנו והוצאנו. והמצות, והצומות, והחנוכיות, והכביסות, והקניות, והמעשרות, והמילים הטובות. והכל.

אנחנו מדהימים. אין גבול לזכויות שמימשנו בתשפ"א. אין גבול לזכויות שמחכות שנממש אותן בתשפ"ב.

אין גבול לשמחה שאנחנו משמחים את הקב"ה ואת כל פמליה של מעלה, אין גבול לגאווה שאבותינו ואבות אבותינו גאים בנו.  לחיים תשפ"א המסתיימת, אשרינו על הזכות!

זוג אחד בעולם

רבי נחמן מברסלב מספר במעשה משבעה קבצנים, על הקבצן הרביעי, בעל הצוואר העקום, שישב עם חכמים גדולים בחכמת המוזיקה, ודן איתם על סוגי קולות שנשמעים בעולם. הוא סיפר להם על שתי מדינות שהיו מרוחקות זו מזו מרחק אלף פרסאות. ובכל לילה מתפשט בשתיהן קול בכי נורא ואיום 'שאם היה שם אבן היה נימוח'.

"ואמר להם: על כל פנים תאמרו לי מהיכן בא זאת, שנשמע קול יללה? אמרו לו: ואתה יודע? השיב: אני יודע בוודאי. כי יש שני ציפורים: אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם, ונאבדה הנקבה והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו, והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו ונשארו עומדים ועשו להם קינים: זה הציפור עשה לו קן סמוך לאחת משתי המדינות הנ"ל… וכן היא עשתה קן סמוך למדינה השנייה… וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחד ליילל בקול יללה גדולה מאוד, כי כל אחד מיילל על זוגו כנ"ל, וזהו הקול יללה שנשמע באלו השתי מדינות אשר מחמת אותו הקול יללה כולם מייללים מאוד, ואינם יכולים לישון".

הקבצן הרביעי מספר שישנן שתי מדינות שבוכות ומייללות בקולות כואבים ביותר. וממה נובע הכאב? על מה קול היללה הגדול שממש מפורר את העולם? על זה שיש ציפור וציפורה, והם רק זוג אחד בעולם, שהלכו לאיבוד זה מזו.

אתן מרגישות עד כמה זה מדבר עלינו? הסיפור הוא משל ואנחנו הנמשל. כל אחת מאתנו היא כמו ציפור שנפלה מהקן, מן השמיים עד לארץ. אחרי חטא אדם הראשון, העולם נעשה כזה. לא נשארנו מחוברים. הנשמה באה לפה והתרחקה מאוד ונתעתה מאוד מהקב"ה, מהציפור שלה.

זה שעם ישראל יחיד לקדוש ברוך הוא – זה ודאי. אבל שכל אחת מאתנו גם היא יחידה לקדוש ברוך הוא, כל יהודי ויהודיה בעולם – את זה צריך לזכור. כמו שאת והשם – אין עוד זוג כזה בעולם.

הציפור והציפורה הלכו לחפש זה את זו. הקב"ה מחכה להתקרבות שתבוא בסוף התיקון, ואנחנו מנסים למצוא מחדש את כל מה שאיבדנו, ובעיקר את השייכות העמוקה. אבל זה הסתבך כבר בהתחלה וזה ממשיך ומתפתח בהסתרה גדולה.

נפלנו מהקן

ברגע שאנחנו מנותקים מהקב"ה – בתחושה שלנו, לא במציאות, במציאות אנחנו לא מנותקים בכלל – אבל ברגע שאנחנו חווים ניתוק ובהלה וחווים שנפלנו מהקן ושאנחנו רחוקות ולבד, העולם מתמלא בקולות יללה. בהלה, פחד, אשמה, התכווצות ושל התרחקות פנימית. אנחנו מלאי כאב ודמעות ודברים קשים שעוברים עלינו וסיפורי חיים מאוד לא פשוטים. כי אחרי הכול אנחנו בתוך ניתוח ארוך והבטן פתוחה והקישקעס בחוץ ויש הרבה דם והרבה בלגן.

הבשורה הטובה היא שאנחנו בשלבי הסיום. ועוד בשורה ממש טובה – שאנחנו בידיים של הרופא הגדול. המנתח המושלם. לא כמו ילד שמתלהב ומפרק שעון ואז כשכועסים עליו הוא אומר 'הנה, כבר אני מחזיר', והוא מחבר את השעון מחדש, אבל קפיץ אחד נשאר בחוץ והשעון לא עובד… אפילו עט הם לא יודעים להרכיב מחדש אחרי שהם מפרקים…

אבל אנחנו לא בידיים כאלה, וההיסטוריה שלנו היא לא הפירוקים וההלחמות המגושמות של בני אדם. אנחנו בידיים של הקב"ה. והוא מוביל אותנו במהלך, שלנו, כבני אדם על פני האדמה, אין אפשרות להשיג. אנחנו לא קרבנות של המתרחש. בשום אופן. אנחנו ברי מזל. אנחנו המאושרים באדם שזכינו להיות יהודים ושקיבלנו במתנה את גלגול החיים הזה, מפני שיש רשימת המתנה מאוד גדולה על מקום בעולם הזה. נשמות רבות רוצות לקבל הזדמנות של מסע חיים.

הקב"ה יודע מה נעשה איתנו, אבל כשאנחנו לא מרגישים את הקרבה ואת ההגנה, העולם מתמלא בקולות יללה. יש הרבה סבל והרבה מצוקה. עיקר הקושי בכל התמודדות זאת ההרגשה שאני לבד ושאולי זה עונש ובטח אף אחד לא רואה אותי ואין לי עם מי לדבר. ההרגשה הנלווית הזאת לכל התמודדות, כאילו האדם הוא זרוק ומושלך, הרבה יותר קשה מההתמודדות בעצמה. אם היית מרגיש מחובק תוך כדי שזה קורה, היה כואב לך הרבה פחות ומלחיץ אותך הרבה פחות, והיית ממשיך להרגיש שהכול לטובה. נכון, זה ניתוח. נכון, זה לא פשוט. נכון, דברים מוזרים קורים. דם יורד. המדדים צונחים. האדם חלש ומעולף או נטול הכרה. אבל עוד מעט אנחנו עוברים להתאוששות ומהתאוששות לשיר חדש… זה ניתוח לקראת הבראה! והניתוח מתקדם בהצלחה מלאה! אנחנו לא עומדים למות, אנחנו עומדים לחיות. אם הייתה בנו את הידיעה הזאת, היה לנו הרבה יותר קל.

ובכן, זה שבעולם שלנו יש הרבה קולות יללה, זאת בכלל לא שאלה. אנחנו פה ואנחנו בעצמנו המייללים הגדולים. אבל מתברר שגם בשמים יש מקומות של יללה. כאשר רואים את הדברים שמתרחשים כאן על פני האדמה, ורואים את הריחוק שלנו ואת הפספוסים ואת ההחטאות (הקרויות חטאים), שעל פני האדמה, יש יללה גדולה על המצב. על הריחוק, על מה שאנחנו לא מצליחות והיינו אמורות, ועל אנשים שבכלל לא יודעים שהם אמורים להיות איזה דבר, וזה רוב העם שלנו.

השלכת קולות

יש צעקת בהלה בשמיים ויש צעקת בהלה בארץ.

אבל אז מגיע הקבצן הקדוש שצווארו עקום ועושה השלכת קולות. "כי אני יכול לעשות ולכוון כל הקולות שבעולם… גם אני יכול להשליך קולות… ועל כן אני יכול להשליך את הקול של הציפורה, שיגיע סמוך למקום הציפור, וכן להשליך קול הציפור, שיגיע למקום הציפורה ולהמשיכם יחד על ידי זה ועל ידי זה יתקן כל הנ"ל".

מתחת לכל מקום שיהודי נמצא בו, ומתחת לכל הקליפות שמכסות אותו, יש רק דבר אחד – יש כאב גדול מאוד של התעיה והמרחק. זה התחיל בזה שהלכנו לחפש אותו ולא מצאנו והיה לנו מאוד קשה. ובגלל הקושי ובגלל התעייה, מצאנו נחמה בדברים של העולם, או מפלט ברעשים של העולם. כל יהודי מסובך, לא משנה כמה הוא נראה מלוכלך, אם תחפור ותחפור ותגיע לשורש – תמצא שם רק סיפור אחד – "נעלם לי הציפור שלי והייתי נורא לבד ולא היה איתי אף אחד ולא היה לי במה להחזיק ולא היה לי במה לתפוס, ואז העולם אמר לי "תפוס!" ותפסתי, אבל זה לא החזיק מעמד. אז הוא אמר לי 'קח את זה!' ולקחתי את זה, ואז הוא אומר לי 'ואת זה!' ועשיתי את זה…"

העולם מייצר לנו בלי סוף "'זה". יצר הרע לא פראייר. הוא כל הזמן אומר לי 'תשיג את זה ואז תרגיש', 'תקנה את זה ואז תירגע', 'עם זה תתנחם", 'מזה תשמח', 'מפה תהיה לך מתיקות', 'מפה תהיה לך אהבה. קח!' אז אני לוקח. אבל מה באמת אני רוצה לקחת? כשאני אומר אהבה, אני מתכוון לאהבה אמיתית וכשאני מחפש מתיקות, אני מחפש מתיקות אמיתית. וזה אומר שכשאני מחפש להיות שייך למישהו, אני מחפש להיות שייך לשורש שלי. רק שאני לא מוצא אותו.

באים הצדיקים, שמצליחים לקלף כל יהודי מכל מה שמכסה אותו, לוקחים את הצעקה הפנימית של הגעגוע הגדול ואת הרצון העמוק כל כך להגיע לקב"ה ולמצוא אותו, ו"משליכים קולות".

אל תדברו – תצעקו

"וזה בחינת מה שתוקעין בשופר בראש השנה", אומר רבי נתן בליקוטי הלכות. תקיעת השופר בראש השנה היא קול. הברות בלי מילים. ברגעים האלה שהקב"ה דן אותנו ובורא את כל השנה החדשה, גוזר אותה, מתקצב אותה, מצייר אותה איך תצא אחר כך לפועל, ברגעים האלה הוא אומר לנו: אל תדברו – תצעקו.

בלי מילים. בלי פרטים. כמו שאומר הבעש"ט הקודש – עיקר עניינו של השופר הוא כמו ילד שצועק – "אבא, אבא, הושיעני!"

עכשיו לא מעניינים אותי החשבונות שיצר הרע מחשבן לי, הסעיפים שהוא מראה לי, וכל פלט המחשב של הטור השמאלי השלילי. עכשיו מעניין אותי רק דבר אחד – יש צעקה או אין צעקה מהעולם הזה? אם יהודי צועק אלי, אני בא להושיע, אם הוא מחפש אותי מעומק ליבו אני איתו. ברגע אחד.

השופר מביא אל הקדוש ברוך הוא את הגעגוע העמוק ביותר שלנו, ומביא אלינו בחזרה את האהבה האינסופית של השם יתברך, ואת הקשר הנצחי שבינינו.

כעת, כשאנחנו יחד, ונקודת החיבור העמוקה ביותר שבלב התעוררה, אפשר לצאת לדרך.

שנה טובה ומתוקה, של ריפוי וגאולה וצמיחה.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.