המסע פרק ח' – “וזכנו שנרגיש כוונת רצונך הטוב”

שנה חלפה לה, השנה הראשונה בעבודה מאחורי. באיזשהו יום
בחודש ניסן של אותה שנה טענה באוזני המנקה של
תיכון באר יעקב שהשנה כמעט נגמרת.
היא הייתה האשה הכי מצחיקה שפגשתי באותה שנה. אפשר לחלק את
ההומור שלה לכמה משפחות והמצב משתפר אצל כולם…
אולי בגלל שהיא לא ממש ידעה לקרוא. בבית הספר היא מעולם לא למדה.
“טובה, מותק שלי, בית הספר של החיים מלמד הרבה וחייבים לצחוק בדרך”
– כך היא הייתה אומרת. “מה קרה לך בידיים ג’מילה? זה מהעבודות של פסח?
הידיים שלך שתו את כל האקונומיקה?” שאלתי אותה יום אחד אחרי פסח.
ומה היא ענתה החמודה הבלתי נשכחת? “אני בעצמי שתיתי את האקונומיקה…
זה לא הורג. אבל מה את אומרת, לא נהיו לי שיניים לבנות?” ענתה בחיוך הבלתי
נשכח שלה (ואזהרה: רק שלא תנסו את “הפטנט” של האקונומיקה בבית…)
היו לה חיים לא קלים.
ביום האחרון של ניסן של אותה שנה הסבירה לי ג’מילה שהחיים עוברים יותר
מהר ממה שחושבים וצריך לחשוב כל יום מה עשיתי טוב היום ומה אני יכולה
לעשות טוב מחר. “כבר סוף שנה, אין זמן ונו… מתי תתחתני?”
“בזמן” – עניתי.
“ומתי יבוא הזמן הזה?”
ג’מילה המנקה מתיכון באר יעקב היא מסוג האנשים שבפגישה הראשונה אתה
מתייחס אליהם מטעמי חסד ואי נעימות. כשהם נפתחים, אתה מוצא בתוכם
אוצרות של חכמה ושמחת חיים.
יש הרבה אנשים כאלו בעולמו של הקב”ה. כדאי להבחין בהם, לנסות להכיל
ואז להתעשר מהם. זאת עשויה להיות מתנה.
התגלגלתי בכמה בתי ספר באותה שנה ומכל מקום יכולתי לקחת משהו
לחיים. את היהודים התמימים שפוגשים בערי הספר לא כל כך פוגשים בערים
החרדיות.
יכולתי לכתוב ספר בדיחות מצחיקות או עצובות ממה שפגשתי באותה שנה.
הנה אחת מהן.
מנהל בפרבר תל אביב ביקש ממני לגשת עם אחת התלמידות לחנות בגדים
כשרה ולעזור לה לקנות בגד. הוא כנראה חשב שמורה צעירה ממלאת מקום
ורווקה תאהב את הג’וב הזה. מה לעשות, כשחילקו בשמיים סבלנות לקניות
– לא באתי לקנות מהמידה החשובה הזו.
הלכתי עם איזו ליטל מבת ים שמדדה את כל החנות ואחרי שעה וחצי אמרה
בטון קורע לב: “אין מה לקנות פה. כל הבגדים כאן עושים אותי שמנה!”
(מי יאמר לה שחנות ממתקים שהיא הביאה לטיול עשתה אותה שמנה..?)
והמוכרת על סף התקף לב ועצבים אמרה לה: “רגע, יש פה חצאית שבטוח
תאהבי”. היא הגישה לה חתיכת בד לא ברורה. אני כבר גמרתי בליבי את ספר
התהלים, ואז צועקת ליטל: “זה ממש מחמיא לי”.
“העיקר שאת מרוצה”, סיכמתי בטון של ממלאת מקום עייפה. “בטח מרוצה.
זה מחמיא לי ממש. את לא שומעת המורה טובי? היא מוחאת לי כפיים…”
ג’מילה צודקת. השנה מסתיימת…
התפללתי שמישהו יציע לי לאמן מסיבה כלשהי. אני חושבת היום בחיוך
שצריך לפעמים להיזהר מהתפילות הללו … כמו שכותב דוד המלך “רצון יראיו
יעשה… ישמע… ויושיעם”. כל כך הרבה פעמים אנחנו משוועים למשהו והוא
לא באמת טוב לנו ואז פונים אל ד’ שיושיע אותנו מהעניין הזה שהבאנו על
עצמנו. אנחנו “אלופות” בזה.
התפילות התקבלו. התקשרו אלי מארבעה בתי ספר. הייתי עמוסה בלי יכולת
להכניס סיכה ביממה.
בחורה שעובדת ברמה מוגזמת לא יכולה להיות פנויה למחשבה מינימלית על
עצמה, לבניין האישיות, לתפילות בכוונה ובניחותא, לשידוכים. ובעיקר היא
עלולה להפוך לנוקשה, לחוצה, תקיפה, עצבנית… זה לא היה בריא.
היום ממרחק השנים כרעיה וכאמא שמתפללת ומשתדלת לנווט, ברור לי
שחשוב להיות ב”מוד”(mode /מצב) של עשייה, אבל לא לשלם מחיר רוחני
שהקב”ה לא מרוצה ממנו. אסור שיהיה יום שיחלוף בלי שנצטט את מילותיו
של ה”נועם אלימלך”: “וזכנו שנרגיש כוונת רצונך הטוב”.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ב' טובי ברון כותבת לך …פרק ד' טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ה' זכיתי  לרקוד בחתונה מאד מרגשת. טובי ברון המסע: “אולי מישהו מקלקל לך?”