"כשהייתי ילדה לא היו בכלל זמרות בציבור החרדי נשי, לא חלמתי להיות זמרת כי לא חשבתי שיש אפשרות כזאת בכלל" מתארת אסתר כליפא, האומנית, הזמרת והיוצרת שהיום נחשבת לאחת מהמובילות הגדולות בתחומה בציבור החרדי הנשי. "היינו משפחה מאוד מוזיקאלית שרים בבית אחים ואחיות בשולחן שבת, מגיל 12 השתתפתי במקהלות (במשך 9 שנים) למדתי פסנתר והתאהבתי בתחום, זה היה כל החיים שלי. הלחנתי שירים בגיל צעיר מאוד, השתתפתי בתחרויות שירה ארציות וזכיתי בהם… ועדיין להיות ממש זמרת כמקצוע לא חלמתי שזה אפשרי בכלל"…
לפני שניכנס אל חיי השירה והקריירה הבלתי שגרתית, בואי נחזור אל תחילת הדרך, הרגעים בהם עוד לא היית אסתר כליפא המוכרת… יכולה להגיד לי, כשאת חושבת על זה היום, מה היה הכוח שגרם לך להצליח מבחינה מעשית ומוראלית?
"אני חושבת שזה שילוב מאוד גדול של דברים שהביא אותי למקום שאני נמצאת בו היום
דבר ראשון ההורים שלי שבמשך כל החיים שלי דחפו, קדמו, פיתחו, עד היום כשאני מלחינה שיר -הראשון שאני משמיעה לו זה אבא שלי
כמובן שבעלי שתמיד פה לתמוך, לדחוף כשאני נחלשת, לספוג את השעות לא שעות שהעבודה הזאת דורשת (בחודש הראשון לחתונה הקלטתי את האלבום הראשון שלנו – בעל צעיר שמוצא את עצמו בבין הזמנים הראשון לבד בבית ואשתו הטריה במשך 12 שעות באולפן, שם אני חושבת הוא הבין למה הוא נכנס😊)
"וכמובן עבודה קשה מאוד, אני בנאדם מאוד טוטאלי וכשאני נכנסת לפרויקטים או כשאני רוצה לקדם דברים זה עד הסוף – בשנים הראשונות הייתי מוציאה כסף מכיסי כדי להתקדם בתחום, כדי ליצור מופעים, שירים חדשים, עיבודים ומוזיקה מקורית, הייתי עוברת בנין בנין כדי לתלות מודעות למופע שאני מפיקה, הייתי יוצרת תפאורות למופעים ביד – לילות שלמים, אני זוכרת את עצמי מלחינה שירים – עם תינוקת בת שנה ביד אחד ותינוקת בת חודש ביד שניה…"
מי שאת על הבמה, זו מי שאת מאחורי הקלעים?
"אני חושבת שתמיד כשאת על הבמה הקהל מתחבר לדמות שהוא רואה, הוא לא מכיר אותי אישית, הוא מכיר את המוזיקה שאני מביאה לו, את המקום שאני מחברת אותו אליו, את הזוהר, את הגודל של הבמה והאורות, אז מטבע הדברים נוצר פער.
"אבל באופן אישי אני בנאדם מאוד כנה גם על הבמה וגם מחוץ לה, אני לא מרגישה הבדל בין מי שאני על הבמה ומי שאני מאחורי הקלעים. אני לא חיה ומטפחת את תדמית 'הזמרת', לפעמים כשאני ברחוב ומבקשים ממני סלפי אני יכולה להתבלבל ולשכוח שמכירים אותי בכלל…"
השאלה הכי גדולה של אימהות, אסתר, היא איך את יוצאת להופעות בערבים ומשאירה את הבית לתפקד בשעות הכי קריטיות ביממה? 🙂
"הילדים שלי גדלו לתוך המציאות הזאת של: 'אמא פה כשהם חוזרים מהמוסדות לימוד אבל לא פה בשעות הערב'. כל השנים גם הופעתי וגם ניהלתי ולימדתי בבית הספר למוסיקה שבו השיעורים מתקיימים בשעות הצהרים והערב, יש בזה פלוסים ומינוסים וזה בעיקר ענין של התארגנות. אבל בסופו של דבר זה מקצוע עצמאי ויש בו זמנים לחוצים יותר – חגים וכו ותקופות רגועות
לי אישית זה מאוד התאים הדינמיות הזאת".
אסתר מתארת את התפקיד הרוחני שאסור לשכוח בשום אופן כשמגיעים לתפקיד:
"כשבנות באות אלי ללמוד להיות זמרות אני ישר שואלת אותם – מה המטרה שלך? למה את רוצה לעבוד במקצוע הזה?
אי אפשר לעבוד באמת בתחום אם אין רצון ושאיפה להביא משהו לעולם. להביא את האור שלך, לחבר אנשים, לרפא בהם את המקומות הקשים,
זה לא מקצוע רגיל שאתה מביא מוצר ומשולם עליו, אתה צריך להביא את עצמך, את האישיות שלך, את כל הרבדים שבך כדי לגעת באנשים.
אבל כשזה קורה – זה מופלא.
"אני תמיד מופתעת לראות כמה זה עושה טוב לאנשים, אני יכולה לכתוב שיר – ולגלות שזה התחבר לאנשים בצורה שלא דמיינתי אפילו, לקבל פידבקים שממיסים את הלב
אני יכולה לצאת מהופעה ונשים שאני לא מכירה שבאות אלי בדמעות כמה זה פתח בהם מקומות שלא חשבתי שזה אפשרי בכלל
אז כן מעבר ל"עבודה" התחום הזה הוא תפקיד ואם ה' שם אותי בעבודה כל כך לא קונבנציונלית אז כנראה שזה השליחות שלי בעולם…"
אנחנו לא פוסחות על סיפור של סייעתא דשמיא וגם לאסתר יש אחד כזה, אותנטי ומרגש במיוחד:
"קבלי סיפור מהופעה שהפקתי לפני חודש. אנחנו בהכנות מטורפות לקראת מופע מורכב – להקת נגניות, שירים חדשים, מקהלת ענק לנהל, בלאנס, סידורים טכניים, השעה 16:30 אנחנו מתקשרים לנגניות להבין איפה הם – הקלדנית אומרת שיש לה בעיה והיא תאחר… אוקי…
מגיעה השעה 18:00… 19:00… והיא עדיין לא פה. מתקשרים – אין מענה
בשעה 19:30 אנחנו מבינים שאין לנו קלידנית למופע, אין אפשרות לעשות מופע להקה ללא קלדנית והקהל נכנס בעוד חצי שעה… מה עושים?
השעה 20:00 פתאום אנחנו מקבלים הודעה ממורה שלנו בבית הספר שהזמנו אותה כאורחת כבוד להופעה: 'היי אני בכניסה תפתחו לי אני רוצה להגיד לכם בהצלחה'!
רגעעעע המורה הזאת היא לא קלידנית?? באותו רגע ביקשנו ממנה שתחליף את הקלידנית שלנו – היא הסכימה במקום, בלי להכיר את החומרים היא ביצעה מופע שלם באלתור ואף אחד לא ניחש את הסיטואציה שהיינו בה.
איך היו קלידים במקום? (בד"כ הקלידנית מביאה את הקלידים שלה) הקב"ה הקדים תרופה למכה, באותו מופע נכנס לי רעיון – שאני רוצה לנגן שיר אחד בעצמי בקלידים על הבמה, אז הבאתי קלידים… בחיים אני לא מביאה קלידים למופע ובדיוק פה זה קרה".
יש לנו שאלה קבועה שכולם מחכות לה: תוכלי לספר לנו על פשלה מהופעה? 🙂
"פשלה אחת? כל התחום הזה הוא מערכת ניסים אחת גדולה.
כשאני ביום הפקה והכל זורם ואין תקלות – אני מתחילה לחשוש…
הפשלות שקורות הם בד"כ מצחיקות ואפשר לכתוב על זה ספר
מופע אחד הייתי באמצע שיר – והנעל שלי התעופפה אבל מכיון שהיא היתה מחוברת ברצועה לקרסול היא נשארה תלויה ומתנופפת על הרגל שלי לאורך כל השיר – הקהל מת מצחוק ואני יחד איתו
במופע נוסף מופע ענק בבניני האומה מול 3000 נשים אני מוצאת את עצמי עם חגורה שחיברתי בסיכה ועל החגורה תליתי את המשדר של האזניות – אני עולה לבמה והסיכה נופלה המשדר מושך את החגורה אחורה והחגורה מתחילה לנזול לי… כדי להדק אותה צריך 2 ידיים ויד אחת תפוסה לי עם מיקרופון אני מוצאת את עצמי מופע שלם מצמידה יד לחגורה שלא תיפול ומפחדת לזוז או לקפוץ שלא יתפרק הכל…
מופע נוסף – הפעם במקסיקו הרחוקה – אחרי 11 שעות טיסה לניו יורק אנחנו מפספסים את הטיסת ביניים מניו יורק למקסיקו… כשאנחנו מגיעות למקסיקו בסופו של דבר – המזוודה עם המחשב וכל החומרים שבו לא נמצאת מסתבר שהיא טסה לאטלנטה, עוברים כמה ימים המזוודה לא מגיעה אין לנו חומרים להופעה… ביום שישי כמה שעות לפני שבת המזוודה מגיעה – במוצ"ש התקיימה ההופעה….
יש לי עוד חיים שלמים של פשלות, כמו שאמרתי אפשר לכתוב ספר רק על "עולם הזוהר – לא מה שחשבתם"
מה החלום הבא שלך?
"אני בנאדם לא רגוע, תמיד יש לי פרויקטים חדשים בראש גם בהופעות וגם בבית הספר למוסיקה
ברמה הכללית הייתי מאוד רוצה שהתחום של המוזיקה הנשית יתקדם יותר – מבחינת איכות, מבחינת חומרים מקוריים, מבחינת מוזיקה ברמה גבוהה יותר.
זה תהליך ארוך, זה עבודה קשה אבל זה קורה ומתרחש
פתחנו בשנתיים האחרונות להקת נגניות שמביאה מוזיקה חיה לבמה, פתחנו מסלולים יחודיים בבית הספר למוסיקה – מסלול זמרת יוצרת, מסלול הרכב כלי – מסלולים שלא קיימים בשום מקום והתפתחו מתוך הצורך הגובר של הציבור ללימודי מוזיקה מקצועיים וכו'
אז מה היעד הבא? השמיים הם לא הגבול – אני לא מגבילה את עצמי בחלומות – אני עושה את שלי ואלוקים פותח למקומות שאני לא משערת אפילו – הוא הבמאי הגדול"
איך משפיעים עלייך שלושת השבועות? מסתדרת בלי המוזיקה?
"האמת שחשבתי שיהיה לי קצת חופש, אבל למעשה, דחפתי את כל הדברים שאין לי זמן אליהם לתקופה הזאת
ומצאתי את עצמי טובעת בעשיה! קורסים, הכנה למופעים חדשים, בנית מסלולים לבית הספר, פגישות, הקלטות, כתיבת צ'ארטים.
התחום הזה מתחלק לשניים: על הבמה והכנה מאחורי הקלעים, ככל שהאירועים גדולים ומשמעותיים יותר ההכנה מאחורי הקלעים גדולה יותר אז ב"ה לא חסר דברים לעשות. וכמובן בית הספר למוסיקה – אנחנו בהכנה מטורפת לקראת השנה החדשה עם קורסים חדשים ועוד היד נטויה"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
