אנחנו רגע לפני חג סוכות. וכמובן שמתעוררים כל ענייני החג – מתי הילדים אצלינו או אצל הצד השני, מה עם הזוגות הנשואים, הזיכרונות הפחות טובים מהאינטנסיביות של החג הקודם, ועוד.
דווקא בגלל זה, בחרתי לכתוב לכן הפעם על המהות של סוכה ומה אנחנו יכולות ללמוד ממנה לפרק ב' שלנו, ואולי זה יתן לנו כוח לכל ההתמודדויות שהחגים הטובים והמבורכים מביאים איתם.
בסוכות, אנחנו בונים את הסוכה, בד"כ מחוץ לבית שלנו ובה אנחנו אמורים לאכול את הסעודות, להתפלל, ללמוד ולישון. לסוכה קוראים חז"ל: "דירת ארעי", כלומר, דירה זמנית שאינה קבועה. בסוכות אנחנו מוזמנים להתבונן על יחסינו כלפי הקבוע והארעי בחיינו. "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, כ"ח, ע"ב)
אנחנו מוזמנים לצאת מבית הקבע הבטוח והיציב שלנו, אל הסוכה הארעית והזמנית
הקביעות שמחזיקה אותנו
אנחנו בדרך כלל חיים באיזה שהוא מתח בין שתי תחושות קיומיות מנוגדות. בין קביעות: בעבודה, במשפחה, במערכות היחסים, בשגרה ובסדר היום.
אנחנו חיים מתוך אמונה שמחזיקה אותנו, שהדברים יציבים ושיש לנו ביטחון קיומי. אבל לפעמים אנחנו חווים טלטלות לא פשוטות. אנחנו חשות את את מצב הארעיות השביר של הקיום שלנו; הבריאות המתערערת, היחסים הנשחקים, הבטחון הכלכלי המתפוגג.,מלחמה מתמשכת, כל אחת עם סיפור החיים שלה.
כדי להתמודד עם המתחים אלו מציעה לנו מצוות הסוכה להפוך את הבית הקבוע לארעי ואת הסוכה הארעית לקבע. את בית הקבע שלנו אנו הופכים לארעי, ללמדנו שמה שנדמה בעיננו כקבוע ויציב אינו כה בטוח.
דברים המקנים לנו תחושת ביטחון: בית, משפחה, עבודה, מסגרת חברתית, דברים שאנו טורחים ומתאמצים כל ימינו על מנת לייצב ולמסד אותם, כל אלו אינם יכולים להקנות לנו ביטחון מוחלט, שהרי אנחנו כבר יודעות, שאין לנו מושג מה ילד יום, וארועי שמחת תורה תשפ"ד לימדו אותנו שכמה ימים קודם לכן, כשעמדנו בתפילות של יום כיפור לא ידענו להתפלל על מה שצריך היה..
אבל אם נעמיק במחשבה הזו, אנחנו עלולות חלילה להגיע לייאוש מוחלט ולחוסר אונים וחוסר רצון להמשיך ולבנות את הבית שלנו, את הזוגיות ובכלל – להתקדם. הסוכה מציעה לנו איזון, דרך אחרת להתבונן בחיים עצמם: היא מעניקה לנו את האפשרות ללמוד לחיות חיים מלאים גם במצב הארעי,. הנכונות לראות בסוכתנו בית מעניקה לנו את השקט הנפשי המלמד אותנו כי אפשר לחיות בחוסר וודאות. גם לאי של יציבות, לרגע של שלווה, יש חשיבות ומשמעות, ואנו יכולים להפיק את המירב גם מן הארעי והזמני.
הניתוק הגשמי שעושה לנו סדר בהרגשות
הסוכה גם מספקת לנו גם את הניתוק הגשמי ופתאום אנחנו מגלים שדווקא דווקא הפשטות הזו שבסוכה, הרוח הנעימה, השקט המיוחד הזה שיש בסוכה הם נעימים ומספקים אותנו. הדברים הפשוטים.
ואיך זה מתחבר לנו לפרק ב' שלנו? המשאבים שלנו מופנים לבניית הבית, ליסודות, לבניית המבנים, ההרגלים, היחסים העדינים. זה הרבה פעמים לא משאיר לנו זמן ויכולת להנות מהדרך, לראות את המסע שכבר עברנו. אישה יקרה שנמצאת באחת התוכניות שלי, שיתפה אותי במשהו שמאד מפריע לה אצל בעלה, לא מהיום.
כדי לתאר את הסיטואציה, סיפרה גם על ראש השנה שהיה מושלם עם שתי המשפחות, העזרה שבעלה הגיש לה ועוד – אני שמעתי את זה וכל כך התפעלתי – אני יודעת בבירור היכן היא היתה, והיכן היתה הזוגיות שלהם, רק לפני שנה… איזו דרך אמרתי לה, איזה מסע – אבל אנחנו מתרגלים ושוכחים את מה שחשוב בחיים, את הדברים הקטנים שהם יוצרים את השינוי הגדול.
וגם בפרק ב' לפעמים אנחנו מרגישות עוד קצת דירת ארעי – הדברים לא קבועים לפעמים עוד לא חיים לגמרי בית אחד, כל שבת וחג נדמים כהתמודדות ושיח חדש. סוכות בא ללמד אותנו שאנחנו יכולות להנות ולהיות מסופקות גם במצב של ארעי. ושהקבוע לעיתים הוא רק אשליה שלוקחת מאיתנו הרבה כוחות.
מתוך זה, מתוך זה שנלמד להסתפק ולהשלים עם המצב שלנו – הרי עברנו דרך – המלכנו את הקב"ה בראש השנה על המציאות שלנו, התקרבנו לעצמינו ולאחרים דרך הסליחה, חזרנו בתשובה ואנחנו מתחיילים מחדש – מתוך זה אפשר לבחון מה חשוב באמת, מה משמעותי באמת, מה אפשר להפסיק ולהילחם עליו ולתרגל פשטות בחיים שלנו, בחומר, ברוח, במערכות היחסים שלנו.
ובכל זאת איך מגיעים לשמחה כי הרי סוכות "זמן שמחתנו"?
קודם כל חייבות להבין ששמחה זה כוח.
כשאנחנו עצובות יכולת ההתמודדות שלנו חלשה, וזה תמיד מגביר את היצר הרע בחיים שלנו. השמחה מזרימה חיוניות, ומעניקה לנו מוטיבציה ואנרגיה אדירה להתמודד מול אתגרי החיים שלנו.
תורת החסידות מלמדת אותנו שרגשות יציבים מתפתחים כתוצאה של חשיבה פנימית ולא רק כהתפרצות ספונטנית. שמחת אמיתית ומתמשכת נובעת מהכרה וחשיבה פנימית.
בדרך אל השמחה כדאי שנחשוב על שני דברים מרכזיים:
הדבר הראשון, שה' קרוב אלינו, בהשגחה פרטית מופאה. כלומר – שום ארוע, אתגר, או ניסיון בחיים שלנו אינו מקרי. הכל ממנו יתברך. כשאנחנו מבינות ומפנימות ובעיקר חיות ככה – אפשר ללמד את עצמינו לשמוח על הצמיחה שקיימת בתוך האתגרים עצמם ועל החיבוק החם של הקב"ה שמגיע יחד עם הניסיון עצמו.. את ואני וכולנו – אף פעם לא לבד. זה כבר משמח, לא?
הדבר השני שעלינו לזכור, שאנחנו יכולות להתקרב אל השם יתברך בכל מצב, עם כל התמודדות. הקרבה הזו היא הכוח הגדול ביותר שגורם לנו למנוחת הנפש. אני תמיד אומרת לנשים, שאומרות שכשהיו גרושות או אלמנות הרגישו ממש קרבת השם, שהשם נשאר באותו מקום זה רק אנחנו לא. לכן, הקירבה הזו יוצרת שמחה. הודיה על כל מה שיש כבר כבר עכשיו, גם אם יש לנו עוד דרך לעשות – כבר התקדמנו ממצבי חיים שהיינו בהם בעבר, וחלק גדול מהלימוד שלי בכל מה שקשור לפרק ב' ובכל מה שקשור לנשים שאני זוכה ללוות, זה לחזק את האמונה, קרבת השם ולראות את ההשגחה הפרטית שתמיד מולידה שמחה.
שנזכה בחג הזה, לשבת כל אחת בסוכה שלה, ללמד את עצמינו לקבל את המציאות ולהנות מהדברים הפשוטים, לדעת שהשם קרוב קרוב אלינו (בסוכה תמיד מרגישים את זה, נכון?) ולשמוח באמת
רוצה לסיים מתוך תחושת הודיה עמוקה, שאם נלך איתה ודאי נוכל לשמוח ולהודות.
הנה השיר היפהפה של לאה גולדברג
למדני אלוקי / לאה גולדברג
לַמְּדֵנִי, אֱלֹקַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
שנזכה כולנו לחג שמח, לבשורות טובות שימלאו אותנו שמחה, לשיבת החטופים ולגאולה שלמה בימים האלה ממש
מיכל כהן חי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
