חזרתי. חזרתי למחלקה. מי היה מאמין שאחזור לפה שוב. אבל כניראה שהמציאות גדולה על כל דמיון כמו שאומר הפתגם. והנה אני מוצאת את עצמי שוב מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית.
לא פשוט לי, כ"כ לא פשוט. אני רוצה חיים נורמליים! כמו כל אחת בגיל שלי שהדאגות שלה זה מבחנים וכמה היא עייפה. רוצה חיים נורמליים בלי לדאוג על היום שלמחרת, בלי לחשוש מעוד שעה. רוצה לחיות בבטחון ויציבות, לחיות נורמלי כמו כל מי שקמה בבוקר ומודה ולא מבואסת על זה שהתעוררה. אני רוצה חיים נורמליים בלי להתאשפז במחלקות פסיכאטריות, בלי לבקר בכלל בבתי חולים אלא רק במקרים שמחים.
אז חזרתי למחלקה. הכל קרה מהר מאוד, ביום שלישי, יצאתי מהבית בבוקר מוקדם.
עברתי את המיון, אח"כ את המיון הפסיכיאטרי במתח רב, עם הרופאה הפסיכיאטרית שראתה את התיק הרפואי שלי. שאלה כמה שאלות. טלפנה לרופא והחליטו שיקבלו אותי למחלקה. עוד כמה סידורים אחרונים הגיעה מישהי מבחוץ ללוות אותי למחלקה, והנה הופ תוך כמה דקות כבר הייתי בפנים. וזהו, נכנסתי לחדר של יחיד, שיש בו רק מיטה אחת בזה הרגשתי את ההשגחה מלמעלה שומרת עלי ואיך הקב"ה איתי. גם שקבלו אותי ככה כזה מהר וגם שיש לי חדר פרטי לבד. התחלתי לפרק את המזוודה, לנסות להתאושש קצת. לאחר שהייתי אחרי כל ההתאקלמות התישבתי עם עצמי ונתתי לעצמי להציף את כל הרגשות שהדחקתי במהלך כל היום.
כי במשך כל אותו היום בשביל לעבור אותו בצורה נורמלית וטובה החלטתי לעשות את זה בכיף ומצחיק. אמרתי לעצמי: "יואו אילה את הולכת לאשפוז איזה קטע, פעם שניה והנה את כבר מכירה את זה, ועכשיו עושים כך וכך, ואיזה מצחיק הנה זה וזה"- כאלו משפטים. אבל עכשיו כשהגעתי לסביבה אחרת אפשרתי לעצמי להרפות ולהרגיש את כל מה שהדחקתי ואת כל הקושי והכאב שנמצאים בתוכי. ואני צריכה להתרגל בכלל שאני בסביבה שכולן כאן ככה ומותר לי ואני יכולה ללכת ולהרגיש מה שאני מרגישה בלי מסיכות. ובאמת שזה שינוי מבורך בשבילי כרגע.
אז אחרי כל ההתאוששות ובדיקת הדברים שאין משהו חד או מסוכן או דברים שאסורים במחלקה הלכתי לנוח.
עבר לו היום הראשון במחלקה.
נכנסתי לשיגרת חיי מחלקה.
בשבע מעירים אותנו, שמונה תרופות. ארוחת בוקר.
תשע וחצי מעגל בוקר – כולן חייבות להשתתף! לפעמים המעגל הוא קבוצת שינה, לפעמים מעגל תלונות לפעמים מעגל שמדברים על נושאים מענינים, לפעמים שותקים, לפעמים על דיבורים שאנחנו מעלות והם באמת חשובים, לפעמים סתם שטויות וצחוקים משותפים. המעגל של כל בוקר באותה שעה ובכל פעם מלווה את המעגל מישהי אחרת. המעגל עד עשר.
ואז יש את החצי שעה הכי סיוטית במחלקה שבה מחכים שיפתחו לנו את החדרים. מי שתופסת את הכורסאות זוכה למקום תנומה שווה ומי שלא אז כסא או ספספל מזדמן. לפעמים זה ניראה מושב זקנים, ולפעמים באמת מחלקה פסיכיאטרית למהדרין.
וככה עוברים להם הבקרים, בצהרים יש מדי פעמים פעילויות, חדרי פנאי נפתחים לעיתים. חדרי כושר – מצרך נדיר.
פעמיים בשבוע כמובן לא נפספס את הביקור רופאים, כל פמליית הצוות יושבת מולך ואת על הכסא מרגישה מול עדת שופטים כמו עלה שמחכה לגזר דינו. (פעמיים בשבוע אמרנו כן?)
עד כאן דו"ח בקצרה על היום הראשון שנמצאים במחלקה. המשך יבוא עוד כשנמצאים שם לאחר עוד כמה שעות.. בתקווה להתעופף משם בקלות ובטוב עוד כמה שבועות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
