פגשתם פעם פוביה מכינורות? כבר קראתי על פוביה מכפתורים, פוביה מרוכסנים, (מה לובש מי שסובל מגם וגם?) פוביה מחתולים, פוביה מירח, פובית פחד גבהים ופוביה מכסף. לכל אחת מהפוביות האלה יש שם משוכלל בספרות המדעית כדי להבטיח שהן תשארנה נחלתה הבלעדית של ההשכלה הגבוהה והאריסטוקרטית (אישית, אני מתחילה לפתח פוביה מאנשי הצווארון הלבן.) על פוביה מכינור עוד לא שמעתי, אבל את היבבות שהוא מבצע בניצוחה הבלעדי של אחותי הצעירה – אני שומעת בחלחלה גם מאחורי דלתות סגורות ומתוך שינה. אין פעם שאני רואה אותה מחלצת מהנרתיק במלכותיות רבת הוד את הקשת בלי שאחטוף פרצוף של ענן. זה כבר לא משנה אם היא מנגנת 4 תווים לסירוגין כאימון בסיסי או יצירה עתיקה ועותקת נשימה, כל פעם עולה בי החשק למרוט לה אוזן אחת, להסביר לה שהצלילים שלו עושים לי חשק להישאר קטופת אוזניים.
"מכל הכלים שבעולם, חני, לא יכולת לבחור איזה נבל או פסנתר?" שאלתי אותה ביאוש כשהיא חזרה מהחנות עם כינור אדמוני וסומק ורוד של התרגשות. העיניים שלה היו נעוצות בו במבט-חלום, החמיצו את ההבעה שלי. ואת הנימה – טוב, היא עוד לא למדה אז לזהות תווים ואקורדים לפי שמיעה, אז החרשות הסלקטיבית שלה הייתה נסלחת.
צפיתי לה עתיד זהה לשלי. ציפיתי שכפי שאני נטשתי את האורגנית אחרי חצי שנה של לימוד ללא שטרחתי לשבת על שיעורי בית – גם היא תיפרד מהכינור במהרה, ולא בצער רב. כנראה שבאמת היה עדיף להשאיר את הציפיות לגזרת המצעים, כי חני גילתה דבקות רבה באימונים המזעזעים, למגינת ליבי ומנגינת ליבה.
איכשהו שרדתי את השנה שחלפה, שלחתי אותה להנעים את אוזני הכתלים, סגורה בחדרי חדרים, ואז נחתה בחלל ההכרזה המרעישה: בת שבי רוצה לכנר גם. אהאההה! כושר הסיבולת שלי פקע באותו רגע שנחת בבית כינור קטן כיאה לגילה הרך המונה 9 שנים ומחצה. וזאת עליכם לשמוע, אטמי אוזניים מומלצים בהחלט כהכנה: כי בת שבי אחותי…לא ממש ניחנה בחוש מוזיקלי או בדל של קצב – בלשון עדינה. כשהיא שרה אנחנו תמיד בטוחים בהתחלה שהיא מתלוננת למישהו עלום, עד שהיא מגבירה את הטונים ואף אחד מאיתנו כבר לא יכול להתעלם מזה שנהיה רק עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ואז אנחנו מתחקרים אותה מהר איפה בדיוק נהיה כל הטוב הזה אם בינתיים חוש השמיעה המשפחתי שלנו רק עושה לנו רע. היא מספיק משופשפת בשביל לחייך בשובבות ולעבור לשיר הבא בחריקה מרוצה, וכיוון שאמא שלי דוגלת בחופש הפרט – אנחנו שולחים אותה באלגנטיות לחדר בנות, ותבורך דלת הממד.
אבל כינור! הצרה האמיתית היא שכאם היודעת את כשרונות ילדתה – בת שבי קיבלה כינור ישן שנלקח בהשאלה מהבנ'דודים, להתנסות חופשית במשך תקופה שתתן לה לגלות אם היא מגלה יכולות או מגלה שנמאס לה. הבעיה שאת הסובלנות של אמא שלי לא קיבלתי בתורשה, וכל פעם שקיבלה את פני צרמוניה מרהיבה החל מהרגע בו עצרה מעלית הבניין בקומה – התחלתי לחשב מחדש אם אין לי מקום סטרילי יותר לברוח אליו. עברו שבועיים מחרידים, בסיומם השתררה לפתע – דממה מוזרה. חני הלכה לשיעור הכינור השבועי, ובת שבי חגה סביבי באושר בלתי מוסתר ובידיים ריקות. "זהו?" שאלתי אותה בתקווה יודעת קול ופלטתי חיוך מנצח, ובת שבי זהרה באותו רגע כמו כוכב נופל, אמרה לי בתרועה: "החלטתי שאני מעדיפה ללמוד תופים, נכון יש להם קול יותר חזק?"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
