מכירים את השאלה הפילוסופית "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת השמיע צליל?". היום צריך לשאול: "אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה, האם הן באמת הלכו?". כלומר, אם משהו לא פורסם, לא הועלה, לא תוייג – זה נחשב שהוא אכן התרחש?
אנחנו חיים במציאות מתועדת, מוחצנת, ובפרשת השבוע מזכירים לנו לחפש את ברכת הפרטיות. בלעם מתבקש לקלל את עם ישראל, אבל כשהוא מתבונן על העם הוא פשוט מתפעל ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם: "ראה פתחיהם – שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.
בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול במיוחד היום.
בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש כל כך הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו? איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד? איך אנחנו שומרים גם על פנימיות, בעידן של חיצוניות? כדי שגם אנחנו נתברך בברכה הכתובה בתורה "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
חזק!!! והלוואי ויופנעם!