ותשובה
איפשהו בחודש אלול נסעתי להתפלל על קברי צדיקים. יעני להשתטח.
שם נפלה בי טובנה (טוב+תובנה=טובנה) שאדם צך לסנגר על עצמו לפני השם. הכל בחסד מאת השם יתברך, ועדיין, צריך לעשות שיווק – לדבר עם השם, ולשכנע אותו שיעשה למענו אם לא למעני, ואם למעני, אז משום ש….. פשוט לשכנע. לסנגר על עצמי. לא לסמוך על כלום, רק עליו יתברך ועל טיב הקשר שלי איתו, שאני יכולה לדבריתו ולהראות לו שאני קצת ראויה . קצת. אולי .
ואז בתפילה חשבתי על "לשוב בתשובה" . והרמתי עיניים למעלה ואמרתי לו- אני לא צריכה לשוב, אני פה, לא הלכתי. אני רק משתדלת להתקרב יותר (החתן שלי הסביר לי שכל מעשה ש"פחות" יעני בניחוח עברה – מרחיק אותנו מהשם, אז צריך "לשוב" )
אפילו אם תגידו שזה תמים וגולמני, אני עדיין מרימה עיניים ואומרת לו – בשביל תינוקות שלא פשעו, כמו שכתוב, למענך אם לא למענינו, אבינו מלכינו, וגם הוספתי – תראה השם, גם עם כל הכאבים שלנו והידיים הפצועות והלבבות הסדוקים והצרות והצרורות – אנחנו פה. אני פה. לא זזים ממך. תלויים בך. קשורים. קושרים. ממליכים.
ותפילה
בנתנה תוקף, הרגשתי דקירת כאב.
כאבה לי התפילה הזו. כאבה. כמעט בכל מילה, נזכרתי באנשים שהרגישו אותה השנה על בשרם. במים, באש, ברעב, ייעני , יישפל.
והאמת שמתוך רגעי הכאב האלה הכי הרגשתי מהות של המלכה.
כי להמליך, זה לא רק לעמוד ב"המלך" ולמחוא כפיים – שזה כשלעצמו רגע מרגש ועוצמתי ממש – אלא זה גם רגעים של לכפוף ראש ולהיכנע, לקבל את מלכות השם על כל מה שהיא כוללת. גם בבקושי, גם בכאב שהמציאות נושאת. מי שהוא נתין – עבד – הוא נשאר עבד השם – בטוב ובעוד יותר טוב.
וצדקה
ופתאום באמצע התפילה נזכרתי שלא נתתי צדקה כמו שאני רגילה באלול. נזכרתי בכל החובות הקטנים שלי, ששכחתי כי היה לי מבלבל ועמוס. ועכשיו חג. ואיפשר לכתוב רק השם כותב, בספרים של הצדיקים והצדיקים היותר גדולים, ובמשבצת של הצדקה ישלי חור קטן.
ואני חושבת על הפסוק הזה, של תשובה תפילה וצדקה שמופיע בתחילת עשרת ימי השיבה, ובסופם, כדי לתת לנו ארכה והזדמנות להשלים.
עשיתי לי סימן עם הפסוק הזה כדי להצדיק עלי את הרחמים בדין, באמצעות הצדקה. כדי שתהיה לי עוד הצדקה.
נון בית
תבדקו מה זה פעלדז'עס של הרבי מליובאביטש. אני עושה את זה כבר כמה שנים וזה מדהים.
מעבירין
וכשהערב התחיל להיות כחול ועמוק הסתכלתי סתם ככה בחלל וחיפשתי לראות איך נפרשת השנה החדשה. ניסיתי להריח. להקשיב. אולי אצליח להרגיש את הרגע שהיא משתלטת על העולם, שקטה ואסרטיבית, וקובעת עובדות.
אולי כמו שמיכה. כמו ענן. כמו רשת צלילים שאופפת את העולם. כמו לילה שעוטף את יום האתמול.
אולי היא עוברת כמו תמונות במצגת. פייד כזה.
לא הצלחתי לתפוס את הרגע והבנתי שוב – כמה חמקמק הזמן, וכמה חשובה ההחלטה שלי שקיבלתי אחרי השביעי לעשירי – "מה שאפשר עכשיו – עושים"
שלא יעברו עלי ככה השנים בלי תנועה. הן זזות כמעט בלי שמרגישים אז גמני צכה לזוז.
את רוע הגזירה
הסתכלתי מסביבי בעזרת הנשים.
ערימה של שבורים. שברים.
לבבות מאותגרים, נשמות מצולקות, נפשות נלחמות.
היתה שם דבורה שיש לה בת שמחפשת שידוך. כבר מלא שנים. ושפי, שאין להם כסף אבל ברמה של נעליים קרועות, ורבקה- שבת אחת שלה לא בקשר עם ההורים .וזהבה שאיבדה ילד השנה, ונעמי שהבן שלה נפצע במלחמה , ואפרת שאבא שלה מתאושש מאירוע מוחי.
והשופר בקולו החד והבוכה, טייל בין השבורים, וחדר סדקים, וסחט דמעות. וחשבתי כמה כולנו ברחוב זקופות ויפות ואלגנטיות,
חצובות גזרה,
ובפנים לפעמים הכל מרוסק.
שברים.
רוע הגזרה.
ותשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזרה.
עוד כמה ימים לשוב אל מקום ששורש הנשמה מעולם לא עזבה.
עוד כמה רגעים לעשות דברים שיעבירו לנו משמעותי את הנתח הזה של השנה החדשה.
עוד כמה דרכים לפרק את המשפט לחלקים בצורה קצת אחרת כדי להיכנס אחרת למחוג הזמן החדש.
ברוכה הבאה תשפו.
יאללה שתביאי איתך ברכות ונשימות עמוקות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
