אני יודעת שאתן דואגות, אז הנה אני, חזרתי לשתףאתכן.
אזכן, עברו עלי ימים קשים. הייתי צריכה שוב להתאשפז. והפעם מאוד לא רציתי באשפוז פחדתי ממנו, אבל לא הייתה לי ברירה. חייבו אותי. וזה היה קשה נורא. הלכתי בהרגשה קשה. התאשפזתי, והפעם במחלקה קשה. סבלתי שם, היה לי לא טוב. רציתי לצאת. ניסיתי להישאר אבל זה היה נורא. גיהנום ממש. בכיתי כל הזמן, לא הצלחתי לעשות כלום. הייתי בבועה שחורה. קשה לי להיזכר בימים האלו, הם היו מדי קשים. מדי.
השם ריחם עלי ואחרי כמה ימים הגעתי להחלטה שאני משתחרת, ידעתי שיהיה לא קל, חששתי מה יהיה בהמשך, אבל היה לי ברור – אני לא נישארת רגע אחד במקום שעושה לי רק רע, שהסביבה בו משפיעה עלי גרוע. זה לא היה מקום בשבילי. חיכיתי לדבר עם הפסיכיאטר, שיאשר לי להשתחרר. ואחרי שהבנו ביחד שזה בחירה שלי ואני יחליט מה טוב לי. החלטתי שאני יוצאת. זה היה לא קל לכולם. חלק לא הבינו את זה, אבל אני ידעתי בברור שזה לא בשבילי.
השתחררתי. לא היה לי מקום לחזור אליו. הרגשתי בלי קרקע. אבודה. מיואשת. שהחיים שלי ניגמרו.
וכאן התחילה תקופה חדשה. אני בבית, במקום שלא קל לי, מורכב מאוד. יש טריגרים חדשים והתמודדויות לא פשוטות. יש לי סיוטים בלילות, אני בקושי ישנה. לא מצליחה להירדם, ערה שעות. כל היום מתהפך. ואין לי מה לעשות.
קשה לי מאוד. אין לי כוח לחיים האלו. הלוואי שימצאו לי מקום חדש וטוב לגור בו. מסתבר שאני צריכה מקום יותר תומך, עם צוות. איפה שהייתי לא היה לי טוב, לא היה מותאם בשבילי. ועכשיו אני בתהליכים למצוא את המקום הזה.
אני רוצה חיים נורמליים, קשה לי. אני מחזיקה את עצמי באצבעות, רק השם יודע כמה קשה לי. כמה אני נלחמת על החיים שלי עכשיו, על הקושי ביומיום, רגע רגע. כל שניה זה קשה לי, אני הולכת ברחוב ומרגישה את התקיעות הזו בחיים, את המעצור הזה ששום דבר בחיים שלי לא הולך, ודי כמה אפשר לחיות ככה? כמה?!
אני שנים כבר לא מרגישה טוב והכל תקוע ולא מתקדם, אני בסך הכל רוצה חיים טובים. אז למה זה לא מגיע?
אני רוצה חיים. אמנם הייסורים האלו מזככים אותי, מעלים אותי דרגות אבל האמת, אני לא מאמינה כבר בטוב…
מתאמצת לא להישאב לתהום. הייתי בו, נפלתי עמוק. איבדתי הכרה. ובחרתי בחיים, למרות הכל.
לא יודעת אם שמחה בהם, אבל אני בוחרת רגע רגע. נאבקת ולא מוותרת.
ובתוך המאבק הזה, יש לי תור לפסיכיאטר, הלוואי שזה יביא איתו שינוי לטובה. בינתיים אני בטיפול טוב ב"ה. זה הכרחי כל כך, זה הדבר שאני הכי מאמינה בו שיכול לעזור.
לקח לי הרבה זמן עד שהייתי מסוגלת להביא את עצמי לטיפול, לבחור בו מתוך רצון לשינוי. והיום אני הולכת ויודעת שזה יכול להועיל לי. אני מפחדת נורא, אני מגיעה עם חששות והרבה. יש לי המון דברים לפתוח ולטפל, אני רועדת מזה. אבל אני בתהליך, לאט לאט, בקצב של הנפש שלי. קשובה למה שמרגיש לי. ויודעת שאני העיקר במסלול טוב.
הנה הצצה לתהליך מדהים שאני עוברת. לומדת לקבל את עצמי, את הילדה הקטנה שבתוכי:
אני רוצה לבקש ממני סליחה, מאילה הקטנה. על שלא הייתי בשבילך מספיק, על שהתעלמתי, הכחשתי, הסתרתי.
אני רוצה לבקש מעצמי מחילה, לייחל שאלמד את הדרך לחמלה. שאנהג בכבוד, ברכות, בקבלה, שאתן לי יד ואצעד איתי ביחד כל הזמן.
היום אני עומדת מולי, בלי מסיכות. ואומרת לעצמי בפעם ראשונה: את ראויה לאהבה. אני כאן בשבילך, מעכשיו, מקבלת, חומלת
לא יודעת איך עושים את זה, אבל לאט לאט אלמד, אבין, אתקדם. ואדע, שלא משנה מה. אני טובה, מעצם היותי, בזכות מי שאני. ולא, לא בשפיטה כמו שאני מכירה, לא בביקורת ולא במילים קשות.
היום אני רוצה אחרת, מנסה, משתדלת – להיות יותר חומלת.
מקדישה באהבה לכל אחת, שעושה תהליכים עם עצמה, שמתקדמת גם אם לא רואים שינויים. שדואגת ומתאמצת בשביל חיים יותר טובים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
נותרתי פעורת פה! שאפו ענק!!!