השם היקר, איסרו חג שמח לך.
איזה חג הבאת עלינו……
חמשתלפים לשונות של גאולה, בכל אקצנט אפשרי. בחג הזה לא היה לנו 100% של משהו- אלא 792 אחוזים בכללי מכל דבר שנבחר:
382% מתח,
28% ניקיון,
272% ילדים,
משהו כמו 53% מקלטים וממדים, 781% ציפייה לגאולה,
1264% שנמאס לנו,
500% עגול של – סוכר מצות שומן בשר ריבה תפוחי אדמה כולסטרול ביצים דבש – וכל מה שנתקע בעורקים לאורך ימים ושנים טובות, 1000% אמונה שהפעם בטוח בא המשיח,
12% שינה בכל אזורי הארץ, ועוד 11% מנוחה בשטחי a b c d עד z כולל
5% של נשים וגברים בשלניים שניסו מתכונים חדשים (אפשר להוסיף כמה אפסים לאחוזים שצריך, כי אולי היו 50% או 500% או 5000%)
ו-2000% תפילות מכל הסוגים: שלא ישפך היין בליל הסדר שנמצא את האפיקומן שמושי לא יבכה שרבקי גנבה לו אותו, שלא נעלה במשקל, שלא תהיה אזעקה, שיהיה לילה שקט, שיפסיק קצת הגשם והילדים יוכלו לצאת לחדר המדרגות לשחק, שילך בקלות כל החג הזה עם כל האתגרים שלו מבית ומחוץ, והתפילה הכי גדולה של כולנו- שייקרע לנו הים לשתיים, ונעבור בתוכו בחרבה ונגיע לגאולה השלמה.
בקיצור השם היקר היה חג מורכב. אתה יודע זה אתה בישלת לנו אותו, ואנחנו מקבלים באהבה כל מה שאתה עושה (אני מוצאת את עצמי על 54 שנותי מחפשת פרשנויות חדשות למילה "באהבה" )
חייבת לומר שכמה שאני קשורה אליך ואוהבת אותך ורוצה להיות בת אוהבת, השנה כשאמרנו והיא שעמדה את הפסוק "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – לא אמרתי בחמלה או בתחינה – אלא קצת בחוסר סבלנות ובעצבים.
קצת עייף לי שבכל דור ודור ב-1002 צורות (תוסיף את זה לאחוזים שמקודם) אנחנו במצב הישרדות.
זה לא שאני לא רואה את החסדים שבדרך ואת החסד העצום שאנחנו – אבל היה בא לי להגיד את הפסוק הזה מירושלים הבנויה, עם שיפוד של כבש מקורבן פסח ביד, ולא מחרדה שברגע הבא צריך לעוף לממד מחמד שלנו (מרחב מוגן דפוק) כי טיל. כי ממצררים אותנו תוך כדי שה"לכלותינו" עוד רטוב על השפתיים. זו סיטואציה אחרת להגיד את זה מתוך מקום של גאולה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" תתאר לך איך זה נשמע. בפאתוס, בהודיה, בחיבור מלא, בגאולתיות.
תכלס – מה שהרגיע אותי היה המשך הפסוק – "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", מה שאומר שבאמת הטקסט הזה הוא – ומי אני שאחלק ציונים לבעל ההגדה!! אבל יש בפסוק הזה, מציאות שכאבה לי השנה – ועם זאת, בהמשך- גם המון הרגעה ותקווה והישענות וביטחון, והחלטתי ללכת על החלק השני של הפסוק , ואחרי שהתעצבנתי אמרתי כמה פעמים את החלק השני כדי שאני אזכור אותו טוב טוב לא רק עד האוזניים אלא עד העצמות.
אתה יודע השם?! החג הזה שמחתי שנגמר. אני מאוד אוהבת את חגים, אני אוהבת את השינוי, את האוכל, את המשפחתיות . אני לא נרתעת מהעבודה – אבל החג הזה היה לי קצת עמוס, וסליחה שאני אומרת את זה בקול, אני אמורה להגיד ראאאאאק דברים טובים, אבל בקטנה אני מציינת פה, שעם כל עומסי האחוזים מתחילת המכתב היה לי קצת עייף בנשומל'ה, וזה לא שרציתי שהוא יגמר – אבל כשהוא נגמר היה לי טוב עם זה. אם בעבר הייתי בוכה כשנגמר חג – הפעם נשמתי עמוק והרמתי רגל גבוה כדי לדרוך אותה חזק לתוך שגרה של קיץ בריא.
תכלס, השם, לא היה לי איפה להניח את הרגל כי כל הבית מלא בלאגן. את כל מה שדחפתי ביומיים האחרונים לפני פסח לתוך הארונות כדי להחביא מהמטבח הפסחי – מישהו צריך מתישהו להוציא : את הכלים של החד פעמי האחרונים, את הקפה, אריזות פרוביזוריות של סוכר, הריבה שהשארתי כדי למרוח על הפרוסה של הלחם, המלחייה, שרידי הסכום האחרונים, וכל הדברים שמכניסים לארון איפה שיש מקום העיקר לסגור כבר את החמץ – מישהו צריך עכשיו למצוא מקום לכל הבלאגנים האלה.
וזה תוך כדי שיש לכבס מצעים ומפות ובגדים ומגבות של פסח ומגבות של חמץ, ולהחזיר עוד מיליון פריטים קטנים למיליון מקומות שעברו דירה לשבוע האחרון. ערימה של כל הדברים בלי גלוטן שנשארו מפסח מונחת על השולחן בסלון – לתת אותם לאנשים צליאקיסטים (תתנו גם – לכם זה מיותר, להם זה פינוקים!) שאריות בקבוקי יין מ-4000 כוסות, משחקים של רותי, שוקולדים שהחבתי בכל מיני פינות שאף אחד לא ימצא ויאכל לי, (שאריות מאושוויץ) סולמות בשלל גבהים שדיברו עם הבוידם, וכיסאות פלסטיק של כתר במגוון טקסטרות וצבעים שעוד מטיילים בסלון מליל הסדר ומהאורחים שכן הצליחו לבוא בסיטואציה הזויה של החג הזה.
ובתוך כל זה, אתה יודע השם, מה עשיתי?!
אני בערב החג המשוגע הזה, הסתתי והדחתי נשים צדיקות – לוותר על כל דבר שהוא לא חמץ גמור, והוא לא חמץ בעין בגלל המורכבות שהייתה. ובוא, ריבונו של עולם, הרי אתה בראת אותנו נשים ואתה גם יודע שאבק זה לא חמץ, אבל זה המלכוד שבראת כשבראת את האישה – אישה רואה אבק – בעיניה זה חמץ גמור. וערב החג הזה היה תקופת הבירור : בגלל הלחץ והמהומה נאלצנו לוותר על "אבק שהוא חמץ גמור" ולהתמקד רק "בחמץ גמור אמיתי, מקורי מהאריזה" וזה היה ממש קשה, השם.
ואני בתוקף היותי ז'אן דארק של הנשים, לוחמת חופש ובעיקר לוחמת "מה שאפשר" הסטתי נשים מדרך הטוב, וצרחתי להם לוותר לוותר לוותר. וגם אני ויתרתי.
ואתה יודע מה קרה היום השם??
אבל לא לגלות כי פדיחות.
פתחתי את המגירה של הסכום חמץ, שמכרנו לגוי (לוזוכרת אם זה היה של איוון או של ואדים ..) ואל תאמין, השם. גיליתי שם פירורים. פירורים של ממש, שאם הייתי יודעת שיש אותם בערב פסח לא הייתי נושמת מרוב לחץ. אבל איזה מזל שיש ביטול חמץ וביעור חמץ ומכירת חמץ . וכל הפירורים שפגשתי היום פה ושם – לא בדקתי אם הם חמץ או מצה- (אבל הסבירות היא שהם לא ממצה….) -בכלל לא היו שלי, אלא של הגוי, והם בכלל לא היו חמץ אלא עפרא דארעא. שיוווווו איזה מזל.
נ ו ש מ ת.
בסוף בסוף זה הלימוד שלנו מהמילה לפסוח – לדעת לדלג על מה שלא.
אז הוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והשריתי את כל הסכום באקונומיקה – מה שאני עושה בדרך כלל בערב החג – והשנה לא היה זמן, וניקיתי את הפירורים של איוון, ובסוף יהיה לי ממש תיכפ נקי, גם הסכום וגם המגירה- כמו שאני אוהבת . בלי חמץ ובלי אבק. ואני שמחה שאני מיישמת את כל ההרצאות שנתתי לכל הנשים הצדיקות לשחרר ולעזוב ולהתמקד ולבחור – שגם אלה ארבע לשונות של גאולה.
יש עוד משהו שממש מגרד לי בבטן השם.
שביעי של פסח, כמה תפילות עם האולטימטום של הג'ינג'י מאמריקה. הייתי בטוחה שהולך לבוא המשיח. וב-3:00 בלילה כשהתעוררנו לאזעקה, אחרי שכבר נחצה לנו הים בתפילות, ונחצו כל המים בבית ובברזים ובסגולות ובמדרשים – הייתי בטוחה שביחד עם האזעקה הזאת יהיו רמקולים על זה שהמשיח מגיע.
אבל היו רק טילים. אוף.
אוףףף.
ושוב אני נדרשת לקבל את המציאות שאתה יוצר עבורנו "באהבה".
להאמין שבכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם – מכבלי האכזבות האלה של ההתמהמהות של המשיח, ועם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
תדע לך השם שהיה מאוד מתאים בליל שביעי של פסח שיבוא המשיח, אבל מתאים גם היום ועוד שעה ועוד שעה וחצי, ומחר ובכניסת שבת (אפשר לשלב את זה עם המוזיקה של כניסת שבת) ובשבת אחרי צהריים או במוצאי .
בקיצור, השם, הבנת.
מתי שמתאים לך- אנחנו מחכים לו . לנו זה מתאים כבר מזמן. אנחנו ממש חזק בקטע של "בעיתה" ועוד יותר של "אחישנה".
בפרט כשאנחנו אחרי תקופה של "בעיטה", אז הכי מתאים עכשיו "אחישנה".
אנחנו סופרים עכשיו ספירת העומר, בציפייה לקבלת התורה. מתאים לנו לקבל את התורה ב"כורך" עם גאולה, וקצת תוספת חריפה של "שפוך חמתך על הגויים".
אז אם תספור עכשיו, השם את כל " צפירת האומר" שאמרתי פה, על עירוב התחומין שבה, ועל רסיסי הקשב שנשארו לי מהחג המבולבל הזה – בסוף בסוף אני מיליון אחוז שלך, השם.
באהבה, בבחירה מלאה, ב"נעשה ונשמע" (אימונים מקדימים, חזרות גנרליות) ובחיבור מלא מהחג הטרלללה הזה, בדילוגים על משבצות לוח ספירת העומר שהילדים יקבלו בגן מהגננת (או במשלוח בשקית אם לא ירשו לנו לחזור ללימודים) ובקו ישר אל עבר חג השבועות והיעד הבא.
ומחג החירות יצאתי עוד יותר
עבדא דקודשא בריך הוא.
תודה השם.
נון בית 1.
טובנה מדהימה שנפלה לי בליל הסדר, ואפילו יותר אחריו, ואני מתכוונת לקחת אותה קדימה איתי לימים הבאים: בבן שאינו יודע לשאול אנו אומרים "את פתח לו" והרי אני כבת 54 שנה, וכל ימי חשבתי זה ש"צריך לפתוח לו"– להגיד לו ,להסביר לו, להכניס אותו לעניינים בעיקר במילים או בדוגמא אישית.
השנה הבנתי ש"את פתח לו" זה פשוט לפתוח לו את הדלת וזהו. רק לתת לו להיכנס. כמעט כמו לאליהו הנביא, בלי להסביר בלי להגיד רק לפתוח, להשאיר את המסדרון פנוי, את המוח נקי את הלב טהור, ולתת להכל לקרות לבד .
השנה הבנתי מתוך הלב, מה זה "את פתח לו"
אולי גם בגלל זה- זה כתוב בלשון נקבה (אבּוֹת סליחה….) כי לפעמים בסיטואציה הזאת דווקא אמא יודעת לפתוח את הדלת ולשתוק ורק לתת לזה להיכנס.
נון בית 2
איזה כיף של קפה היה לי הבוקר, קפה של שגרה, קפה של רגיל, קפה של הטעם המוכר . בסוף תמיד קפה זה לא רק הקפה עצמו.
נון בית 3
אני הולכת להכניס בארון פסח, מכתב כמו בחנוכיה. לא בהכרח עם תפילות ובקשות, אבל כן מכתב בכתב ידי – על איך היה החג הזה, מה היה בו טוב ומרגש, במה גדלנו בו, כמה נחת הייתה לנו מכל סוג שהוא, איזה כיף היה לנו ביחד ואיזו זכות לא פשוטה זה. וכך, יחד עם רשימת המצרכים שנכניס לארון – כמה קמח תפוחי אדמה לקנות וכמה שמן אגוזים- יכנסו החוויות הטובות והמרגשות שלנו, יכנסו מילים של שפע וזה מה שנזכה לפגוש בשנה הבאה כשנפתח את ארון הפסח בעזרת השם.
לשנה הזאת בירושלים הבנויה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהמםםםםם!!!
נהנתי מאד!
בע”ה שתזכי לקרוא את המכתב שכתבת בירושלים הבנויה,
גם אני כתבתי פתק קטן סיכומונצ׳יק של איך היה החג וממה נהנתי
ובקשות קטנות/גדולות לה׳ עם הודיה גדולה על הכל!
שגרה מבוכת ובשורות טובות!