יש שאלה שמלווה הרבה הורים.
לא תמיד אומרים אותה בקול רם, אבל היא שם. בין העבודה לבית, בין שיחות הטלפון לארוחת הערב, בין המלחמות, הדאגות והעומס של החיים.
"אולי אני לא מספיק איתו?"
"אולי הייתי צריך לדבר יותר?"
"אולי יש משהו שעובר עליו ואני לא רואה?"
זה סוג של 'פומו הורי'.
פומו (FOMO) הוא הפחד לפספס.
בדרך כלל מדברים עליו בהקשר של חברים, בילויים או רשתות חברתיות, אבל בהורות הוא נראה אחרת.
הפחד לפספס רגע חשוב בחיי הילד, הפחד לפספס מצוקה שלו, הפחד לפספס הזדמנות להתחבר אליו, הפחד שבעוד כמה שנים נגלה שהיינו לידו, אבל לא באמת איתו.
והאמת?
הפחד הזה נובע בדרך כלל ממקום יפה. מאהבה. כי מי שלא אכפת לו, לא חושש לפספס.
אבל לפעמים דווקא הפחד הזה גורם לנו להיות עסוקים מדי בלבדוק ולבחון אם אנחנו הורים מספיק טובים, ולחוש אשמה הורית, במקום פשוט להיות עם הילד.
אני פוגש הורים שמרגישים אשמה כי הם לא משחקים מספיק בבית, אשמה כי הם עובדים הרבה מידי, אשמה כי הם איבדו סבלנות כבר, אשמה כי ראו סרטון של אבא מושלם או אמא מושלמת ועכשיו הם מרגישים שהם ממש לא שם, אשמה כי אולי לא נתנו מספיק חוויות לילדים שלהם כמו החברים של הילדים שטסו עם ההורים לחו"ל בחופש…
אבל ילדים לא גדלים מהורים מושלמים. הם גדלים מהורים אמיתיים.
מהורה שלפעמים עייף, לפעמים טועה, לפעמים מתנצל. מהורה שמנסה שוב ומתקן גם אחרי יום פחות טוב.
🌱 כמה תזכורות קטנות להורים מודאגים:
🔹 לא כל שיחה משמעותית חייבת להיות עמוקה ומרגשת. לפעמים החיבור נוצר דווקא בנסיעה, בקניות או ליד המקרר.
🔹 עשר דקות של נוכחות מלאה שוות יותר משעה שבה הגוף נמצא והראש במקום אחר.
🔹 אם אתם חוששים שמשהו עובר על הילד נסו פחות לחקור, יותר להתעניין. פחות שאלות, יותר הקשבה.
🔹 אל תשאלו רק "איך היה?" שאלו: "מה היה הדבר הכי טוב היום?" "מה היה הכי מעצבן?" "מה הצחיק אותך היום?"
🔹 זכרו שגם ילדים צריכים הורים רגועים. כשאנחנו עסוקים כל הזמן בלבדוק אם אנחנו מפספסים משהו, אנחנו לפעמים מפספסים את מה שכבר נמצא מולנו.
רוב הילדים לא יזכרו כמה השקענו, הם יזכרו איך הרגישו לידנו.
האם הרגישו שמישהו שמח לראות אותם כשהם נכנסו הביתה, האם היה להם למי לפנות כשקשה, האם הרגישו אהובים גם כשהם לא היו במיטבם.
אז אולי במקום לשאול "מה אני מפספס? כדאי שנתחיל לשאול: איך אני יכול להיות קצת יותר נוכח ברגע שכבר נמצא כאן?…










