מחבר: איילה קליין

"אז אחרי כל ההתאוששות ובדיקת הדברים שאין משהו חד או מסוכן או דברים שאסורים במחלקה הלכתי לנוח. עבר לו היום הראשון במחלקה - נכנסתי לשיגרת חיי מחלקה...."

"שומעת סביבי אומרים ש 'צריך להתפלל על פלוני בן פלוני הוא צריך ישועה'. ובתוכי עוברת מחשבה: אתם יודעים שגם אני במצב לא פשוט? אני גם עכשיו תלויה בין שמים לארץ, גם אם לא רואים עלי כלום, אני הולכת ברחוב ויכולה להיות באותו מצב של מי ששוכב בטיפול נמרץ..."

אם הקב"ה בחר בי להתמודדות הקשה הזו ויודע שאני מוסגלת לעבור אותה איך אתם מערערים על צורת ההתמודדות שלי? זה אני שסובלת או אתם? זה אני שלא מצליחה לנשום נורמלי או אתם? אז לא, אל תבואו אלי בהאשמות. לא בהטחות ונסיונות - לא בביטחון שאתם יודעים טוב ממני. ובהתערבות על דברים בשבילי.

לכולנו יש בבית מסכות שונות, מסיכות של החיים - כאלו שכולנו לובשים, עוטים בסיטואציות שונות, בחוץ או בפנים. מתי המסכות האלו עלולות להיות מסוכנות? מתי הן דווקא נהדרות? זו המסכה שלי, שהביאה אותי לקצה של החיים >>>

"למדתי בבית ספר הגדול ביותר - בבית ספר החיים! עכשיו אני עושה את המבחנים. אני לומדת שוב מחדש, מתחילה את העמוד הנקי מהתחלה, מנסה לתקן טעויות, ולכתוב בצורה טובה יותר"... >>>

"אז כן, חזרתי לחיים האמיתיים. עברתי להיות בחברת ה"נורמליים" , לא יכולה לדבר עם אנשים על כדורים, לא על תופעות לוואי ולא על טיפולים. לא יכולה להתלונן שהשמנתי, לא לדבר על פסיכיאטרים..."

"התעוררתי מוקדם בבוקר לא מאמינה שהגיע הרגע. האמת, אני מאוד מפחדת שהרופא יעשה לי איזה 'קומבינה' כמו שעשה לכמה שהיו מוכנות לשחרור ולבסוף הוא אמר שעוד לא הגיע הרגע..."

חשבתם פעם מה המשמעות של כדורים? מה הם עושים למי שלוקח אותם? מה עובר בראש למי שלוקח תרופות פסיכיאטריות? כנראה, שלא קל לו עם זה. אני מצטטת לכם שיחה ששיתפה אותי חברה למחלקה >>>

"אני מייחלת כבר להיות עצמאית, בלי המגבלות שנמצאות כאן, נגיד, מגבלות של זמן, לחזור עד השעה שבע בערב,  מגבלות של ארוחות, אכלת ארוחה או לא? בלי צוות שמתנהג אליי בעליונות מה.  ואוו נגעתי בנקודה כואבת..."

"אבא, רוצה אור בחושך שלי. הלוואי ותביא לי. לא רואה כלום. אין פה כלום בתהום הזה. אני בתחתית עמוק עמוק. איפה אור ואיפה שמש. לא רואים מכאן כלום, כלום כלום. רק שחור. אטום, נוכח. בלי אפס אוויר..."