ארוחת הערב הזו החלה כמו כל ארוחת ערב שגרתית; סלט עם פלפל או בלי, חביתת עין או מקושקשת והמשיכה כנהוג.
האחד פוצץ לשני את העין (בחביתה, כמובן…), השני שפך לראשון את השוקו, והשלישי והרביעי התווכחו מי לקח יותר הרבה גבינה ממי…
ידעתי שבדקות הקרובות ייכנס לכאן בעל הבית וישליט סדר במהומה. הוא יספיק גם להכניס את כל החבריה למיטות בטרם יחזור לעוד שעתיים של לימוד ב'כוילל ערב'.
כבר ארבע וחצי אחר הצהריים!
אני רצה.
שוב אני מאחרת לקחת את בנצי מהמעון.
שוב יישפכו על ראשי קיתונות של רותחין.
ואתנצל ואבטיח ואחזור ואחטא.
מתנשפת. ניחוח של מעון מכה בפניי.
"בנצי שלי!!!" בן השנתיים צוחק אליי והגומה שלו מתעמקת. "אימא התגעגעה לבנצושששש!!!"
אלף נשיקות והביתה.
***
"לא. ישראל מאיר, אני לא יכולה!!!" אני דוחפת כפית לבנייה לפיה של רחלוש ומביטה בצג הטלפון המהבהב. "רק רגע, ישראל מאיר… יש לי שיחה מהסלון…"
אני עונה ובעלי ממתין.
"כן הניה"…. רחלי מתופפת על השולחן. "ששש… רחלוש! די, אימא בטלפון!!! דבורי, בואי קחי את רחלי!!! הניה, אני סיכמתי אתה על מחיר גלובלי זה בסדר, אני…." מקנחת בעזרת מגבון את הפה הקטן, המרוח בלבן ומורידה את רחלוש מהכיסא. "אז קחי ממנה צ'ק!!! היא לקוחה חשובה מדי בשביל להפסיד אותה. להתראות".
אני נאנחת.
עוברות שתי שניות, רשרושים מהנייד. ישראל מאיר! איך שכחתי? "אויש, סליחה ישראל מאי—"
"-זה בסדר אביגיל", כרגיל. מקבל עליו את הדין באהבה. "אני יודע מה זה להיות מנהלת סלון יוקרתי, אשריי שזכיתי לשקוד על התורה, בזכותך!"
אוטומטית, חיוך קטנטן מפציע בזויות שפתיי.
"אז מה את אומרת?" הוא חוזר לסוגיה. "לבטל את הפגישה עם חבר המועצה?"
"לא וכן".
"נו?"
"אני לא צוחקת".
"אלא מה?"
"לא רוצה לומר לך מה לעשות, אבל אני כל כך עייפה", איי איי איי… העסקן הדגול שלי… "אני מסוחררת לגמרי, באמת".
"טוב, אני אדחה את זה לעוד שבוע".
פיהוק ענק נפער בפרצופי. "תודה רבה."
מזל שהבין.
***
ארוחת הערב הזו החלה כמו כל ארוחת ערב שגרתית; סלט עם פלפל או בלי, חביתת עין או מקושקשת והמשיכה כנהוג.
האחד פוצץ לשני את העין (בחביתה, כמובן…), השני שפך לראשון את השוקו, והשלישי והרביעי התווכחו מי לקח יותר הרבה גבינה ממי…
ידעתי שבדקות הקרובות ייכנס לכאן בעל הבית וישליט סדר במהומה. הוא יספיק גם להכניס את כל החבריה למיטות בטרם יחזור לעוד שעתיים של לימוד ב'כוילל ערב'.
ואכן, הדלת נפתחה ובין רגע כל אחד מהזאטוטים אסף את ידיו לטריטוריה האישית שלו, וחוץ משאגה של "אבא הגיע!!!"… ניתן לומר שהצעקות פסקו כמעט לחלוטין.
ישראל מאיר התיישב להאכיל את רחלי ובנצי, ואני התכוונתי להציע את המיטות בחדר הילדים.
לא הספקתי לצאת מן המטבח והסלולרי של בעלי היקר- החל לרטוט. הוא לחץ על כפתור הרמקול בעודו ממשיך להטיס קוביות לחם מרוחות בגבינה אל פיו של בן השנתיים.
"הצילו!" בקעה קריאה מבהילה מתוך המכשיר, ואני עצרתי על עומדי באחת. "בת ישראל נעצרה כעת על ידי משטרה צבאית והיא מובלת למעצר זמני בלשכת הגיוס בתל השומר!!!… "
ואז דממה.
ישראל מאיר העסקן העירוני תלה בי עיניים שואלות.
דמעות עמדו בגרוני. עיניי היו טרוטות וגופי תשוש.
היום אני בעצמי הוצאתי כלה מן הסלון- מאל"ף ועד תי"ו, שלוש שעות על הרגליים, טלפונים בין לבין ואחר כך מארבע עד שבע עם חמשת הילדים האנרגטיים שלי…
ועכשיו?
שתקתי.
ישראל מאיר הכניס את המכשיר לכיסו בהשלמה.
הבטתי בפניו המתוחות, ידיי רפו.
"תצא".
הוא ננער ועיניו תלו בי שוב.
התבוננתי סביב.
ידעתי שכעת הבלגן יתעצם שבעתיים ועוד הרבה כוסות שוקו יישפכו הערב. ידעתי שהלילה הזה ייגמר מאוחר מאוד לאחר קפיצות בלתי נדלות על המיטות, ומלחמת כריות.
ידעתי גם שיציאה שכזו עלולה לא להסתיים, חלילה.
ובכל זאת, אש יוקדת בערה בי. האחריות לכל אח ואחות היא זו שגרמה לי לומר עוד פעם "תיסע, ברור שאתה יכול לנסוע…"
ממש ברור.
חמש זוגות עיניים קטנות עקבו אחרי אבא שלהם, שעה שניגש ליטול את תיק הטלית והתפילין שלו.
"השם ישמור אותך!" לחשתי כשהוא אסף מהשולחן את משניות הכיס.
"אבא שלא יקרה לך משהו!" איחל בן השש (בלי פסיק…) כשאביו כבר עמד על מפתן הדלת.
"תתפללו שד' יעזור", הוא אמר. "להתראות"
הדלת נסגרה וחמש זוגות רגליים רצו לחלון לנופף לשלום, מפילות בדרכן עשרות כפיסי קפלה מרעישים…
מבוסס על סיפור אמיתי, השמות בדויים וכל קשר בין השמות למקרה מציאותי אינו אלא מקרי וללא כוונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
