בס"ד
בשיחה עם ביתי הנשואה נזכרנו בכל מיני חוויות משנים עברו, בהם הייתה ילדה קטנה, גדולה, נערה, בחורה…
אחד מהזיכרונות היה על קיץ בו נסענו לים בשעות הבוקר המוקדמות.
באותה תקופה בעלה של חברתי חלה והצעתי לה שאני אקח את בנותיה לחוף הים. התארגנה נסיעה מהשכונה בה התגוררנו וסיכמתי עם חברתי שאני אעלה בתחנה ליד ביתי ובנותיה תעלינה תחנה או שתיים אחרי ואני אקח חסות עליהן.
גם ביתי שכבר הייתה נערה הצטרפה לנסיעה.
הכנתי ערב קודם את כל מה שנדרש לנסיעה כך שבבוקר רק נקום נכניס את האוכל ששהה במקרר לתיק הנסיעות וניסע.
גם שעון מעורר היה מכוון והוא גם צלצל וצלצל אך לשווא – ישנו שנת ישרים
ולא שמענו את השעון. את השינה העמוקה קטע צלצול הטלפון שהצליח להעיר אותי ועל הקו גיסתי שגם הייתה באוטובוס לים והיא אומרת לי: מה אתך אנחנו בתחנה מחכות רק לך… הרגשתי ממש לא נעים. במחשבה ראשונה רציתי להגיד לה שיסעו, לא בא לי לקום ואין צורך שכולם יתעכבו בגללנו…
ואז נזכרתי בבנות המתוקות שמחכות לי למלווה "האחראית" ממילא אין מצב אני חייבת לקום ולנסוע וכמובן שקמתי הערתי את ביתי הזדרזנו בצוותא ורצנו לאוטובוס וכמובן היה ב"ה נפלא.
זאת החוויה שנצרבה בזיכרוני מנסיעה זאת.
אך להפתעתי הרבה החוויה של ביתי הייתה שונה וכשהעלנו זיכרונות מנסיעה זאת. מה היא זכרה?
מרוב חיפזון ידית התיק שהכנו לנסיעה נקרעה והיא רצתה לקחת תיק אחר ואני אמרתי לה שאין זמן להחליף תיק, נכניס את התכולה לשקית זמינה וכך ניסע. היא כמתבגרת שחשובה הייתה לה הנראות שלנו, ושקית עלובה היא לא מכבדת במיוחד והיא התביישה לעלות לאוטובוס שכל "יושביו" יראו את השקית זאת החוויה שנצרבה עמוק בזיכרונה מהנסיעה הזאת.
אני למשל ממש לא זכרתי הקטע הזה מהסיפור. הוא כלל לא תפס אותי ולעומת זאת את ביתי המתבגרת – תפס מאד.
בס"ד
כששמעתי ממנה את מה שהיא זוכרת עד היום, הייתי בהלם. התובנה: שהזיכרון שלנו הוא כ"כ סובייקטיבי ובורר מה לזכור ומה לא הכתה בי בעוצמה.
קלטתי המון דברים שבעצם ידעתי, רק התחדדו לי, בעיקר: איך נבנה לכל אחדהנרטיב שלו, ספור החיים של כל אחד בנוי מאוסף זיכרונות. כשהתת מודע בחר לזכור, ואותו תת מודע הניח עמוק בסל מחזור ולא מחק:) זיכרונות שבחר לא לזכור.
ממילא אני כבת זוכרת דברים שונים מאחותי, וילדי כל אחד והזיכרונות שלו,
וכך כל ילד במשפחה יוצא כה שונה מאחיו. ולנו נותר רק להבין את עצמנו וילדינו ואת סביבתנו ולהכיל את כולם כלומר: לדון לכף זכות.
והלוואי שנזכה לבחור לזכור וגם לצבור מה שיותר זיכרונות טובים ונעימים.
בברכה חני אליאס – יועצת רגשית 053-3138965 rivi108@gmail.com .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
