הקורונה גילה לי אותה מחדש / פריידי

לא הייתי מסוגלת לקום מהספה. החזקתי את הסידור ביד. הרחוב מבעד לחלון היה שקט וריק. בבית כנסת ממול הסתיים מנין שחרית. מנין מדויק. האברכים יצאו לאיטם, שומרים על מרחק בטוח. עוד יום חדש התחיל, עוד יום קורונה.

הרגשתי שקטה, רגועה. לא צריכה למהר לשום מקום. ערמת הבגדים הממתינים לגיהוץ יכולים לחכות עוד חצי שעה. הילדים היו עסוקים כל אחד בתעסוקה משל עצמו. ואני מצאתי את עצמי בתוך רגע שתמיד היה נראה כפנטזיה לא הגיונית. רגע בו אף אחד לא רודף אחרי ואני לא רודפת אחרי אף אחד.

הרגשתי בכל מהותי איך אני בידיים של אבא. בידיים של אבא שהביא לנו את הקורונה. שהביא לנו את ההסגר. שהביא לנו את ההפסקה מהמרוץ. אבא שדאג שבמקום לחשוב על הבגדים לחג, אני חושבת על דברים משמעותיים יותר.

ולי לא נשאר רק לומר לו תודה.

תודה שהורדת אותי מהרכבת ונתת לי זמן להתבונן.

תודה שפקחת לי את העיניים חזק, חזק. והלבשת לי משקפיים של אמונה. אמונה עמוקה ומהותית יותר.

כבר ניסית כמה פעמים. אם זה היה קשיים בפרנסה. אם זה היה קושי בריאותי ולפעמים אפילו קושי רגשי. תמיד ידעתי שזה אתה. קיבלתי חינוך טוב, מצוין אפילו. וזה היה לי נפלא. קשה לי עם כסף? גלגלתי עיניים ואמרתי "פרנסה זה משמיים" ה' מזכיר לי שהוא שולח את הכסף. ובאותה נשימה דאגתי להלוואה ויצאתי לקניות. מפטירה תוך כדי "בסדר, קשה אבל בשליטה." ועכשיו? המצב יצא משליטה לגמרי! ולא רק מבחינה כלכלית. אלא מכל הבחינות. אין משכורת, פסח מתקרב, הילדים בבית,  הקורונה חוגגת, ההסגר מתהדק. ואני? אני דווקא רגועה. דווקא במקום הזה בו לקחו ממני לגמרי את המושכות. את המושכות שחשבתי שמובילות את עגלת חיי. במקום הזה גיליתי את האמונה האמתית.

גיליתי שאמונה זה לא פלסטר בשביל להרגיע ילד בוכה וללכת הלאה. אמונה היא כמו טיפול בפצע כואב שהזדהם ומלא במוגלה. אאחחח… ואז אין לנו ברירה רק להתבונן חזק. אז איך זה קרה? למה זה קרה? כיצד ננקז את המוגלה? וזה כואב. כן, זה מאד כואב. כי אמונה אמתית זה להבין שה' ברחמיו מכאיב לנו כדי שנתעורר, כדי נבין שהוא קורא לנו. השי"ת לא מכאיב לנו כדי שנגיד מהר, מהר בלי להרגיש "הכל משמיים" "אין רע יורד מלמעלה" אמונה זה לא עוד דרך לגייס הדחקות חדשות עם מה שקשה לנו. אמונה זה אומר שאני נמצאת בקושי. לא בורחת ממנו מהר, מהר, להרגיש כמה שפחות, לצעוק הכל מהשם, כמו עוד איזה גלולת אקמול שעוזרת לשכוח מהכאב ראש ולהמשיך הלאה.

והנה, אין לי ברירה. אני יושבת בתוך הקושי. גם אם אני רוצה, אין לי דרך לברוח ממנו. משכורת אין. אולי ורק אולי נקבל רבע משכורת, מי יודע מתי… הקורונה מדביקה ומשתוללת ברחובות. פסח כבר עוד שניה כאן, ותסבירו לי איך אפשר להתארגן ולנקות כשכל הילדים בבית?

אז זכיתי, אני יושבת ונושמת אמונה. יושבת ונושמת את הקושי, את הכאב. וכשאני מסכימה לנשום את הכאב והפחד שאבא שלח לי, אני יכולה להרגיש הרבה יותר שהוא היחיד שיכול להחזיק אותי ומחזיק ב"ה. הוא היחיד שיכול להציל אותנו ויציל ב"ה. הוא היחיד שיכול היה לטלטל את כל העולם כל כך חזק, כדי לעורר אותנו, הילדים האהובים שלנו. והכל כדי שנרגיש יותר ויותר כמה הוא היחיד שתמיד מחזיק אותנו. הכל כדי שנצא מחוזקים יותר מתמיד באמונה פשוטה ותמימה.

והגילוי הכי גדול שלי בימים האחרונים, זה לראות שכאשר אני באמת מאמינה שהכל משמיים, הכל באהבה מאבא. אני באופן אוטומטי מסוגלת לשהות יותר בפחד, לשהות יותר בחוסר אונים. כי אני מרגישה ואני יודעת באמת שזה מאבא. מאבא שלי. אם ככה, זה חייב להיות טוב. חייב להיות שהוא יציל אותי. אני מסוגלת להרגיש את הכאבים שתמיד ברחתי מהם. מסוגלת לפחד את כל החרדות הכי קיומיות וראשוניות שלי. פשוט, כי זה מאבא. ואם הוא הביא לי את זה הוא הביא לי גם כוחות להתמודד. אז אין לי מה לברוח. יש לי רק אופציה אחת- להאמין עוד יותר!

ומחר מגיע יום חדש, אולי נשמע דברים חדשים וקשים. אבל לי לא נשאר רק לנשום עמוק, להרפות עוד יותר, להירגע עוד יותר ולהגיד שוב תודה, לאבא.

*

עברו חודשיים כמעט מאז שכתבתי את המילים האחרונות.

איפה אני ואיפה המילים המחוברות האלה???

יש לי דמעות.

כזה יצור מסתגל אנחנו?

כל כך מהר התרגלנו?

בשבוע הראשון הרגשנו כל כך מרוממים מעל כל עם.

מחוברים יותר מכל ילד.

מאמינים ומצפים לגאולה.

והיום?

אפילו ללמידה מרחוק התרגלתי כבר…

לתור מחוץ לחנות.

למסכה המגרדת.

לעבמ"ים בקופת חולים.

לקוביות המבקשות רחמים בעיתון.

לקוביות המשתנות כל יום מרפו"ש לע"נ.

למה עוד אני מחכה?

איך התרגלתי ככה?

זהו, תיגמר הקורונה. הלוואי, אמן!

משיח יבוא. הלוואי, אמן!

אבל, אני רוצה להיות כנה אתכן.

הלהט שלי, הוא לא אותו להט.

לפני חודשיים ידעתי בכל הנימים "משיח נאו"!

הרגע! אין מצב אחר!

הוא עוד שנייה כבר כאן!

והיום?

אני מאמינה. בטח!

ואומרת כל יום י"ג עיקרים. בכוונה גדולה אפילו.

אבל כואב לי.

כי הייתי בטוחה פעם, פעם, לפני חודש.

שאני אשאר מחוברת, כל כך.

אשאר מאמינה בדרגה הגבוהה הנקייה הזאת.

כי אין מצב.

ואיך אפשר לחיות ככה בכלל?

איך?!

גילינו את הzoom.

התרגלנו אליו אפילו והתחלנו לאהוב אותו. מה יותר מושלם מלשבת בבית ולשמוע את כל ההרצאות המחכימות. וללמוד הלאה בלי נסיעות?!

גילינו שנחמד לנו בבית, נחמד לנו באיזי הזה של החיים.

אנחנו כבר אפילו מוכנות להגיד שיהיה לנו קשה לחזור לשגרה…

גם הילדים שלנו כבר גם התרגלו, מצאו להם תעסוקה מושלמת. אם זה דואר מרפסות, או שיחות וועידה, או גמבוי נוסף בנדיבות ההורים….

ואני רוצה לצעוק.

אני רוצה לזכור!

מי יכול פה לעזור???

לא רוצה לזכור מהקורונה את התור ואת המסכה.

לא רוצה לזכור מהקורונה את הפחד והלמידה.

אני רוצה לזכור את האמונה.

רוצה לעמוד בקבלה טובה.

רוצה להמשיך להחזיק שזה מאבא.

רוצה לחוש שוב את האמונה הנקייה הזאת.

רוצה להיות שוב במקום הזה "אבא! גאולה! הרגע! כי אנחנו רוצים אותך קרוב"

אם האמונה שלי נחלשת עכשיו. זה אומר שהאמונה שלי לפני חודשיים הייתה אמונה תלויה בסיבות ולא אמונה במסובב.

וזה כואב לי. מאד. מאד.

וכשזה כואב. זה חי.

זה מראה שעדיין יש תקווה.

לי.

לאמונה שלי.

מוסיפה תפילה לאבא. תעזור לי.

תעזור לי לכאוב.

תעזור לי להאמין.

והכי חשוב,

אני מבקשת שוב.

גאולה. לך. לי. ולכל עם ישראל.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אין לי חופש בל"ג בעומר! ויש לי בקשה אישית :) תקשיבו לי: למרות שאיני ממחנה פליטים או מהגרת בלתי חוקית טעות הקלדה, פרחי בר והרגעים הקטנים של החיים / נעמה חרדים? זה לא בשבילכם!/ בתיה יעקב את יודעת מה הם צריכים, תתפללי עליהם/ אודל קליגר